אלעזר הזקן
אלעזר הזקן הוא דמות המופיעה בספר מקבים ב',[1] שם מסופר שניסו להאכיל אותו בשר חזיר, ולאחר שסירב נהרג.
הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ספר מקבים ב', בתחילת חורף שנת 167 לפנה"ס פרסם אנטיוכוס הרביעי שורה ארוכה של גזרות (גזירות השמד) שכוונו נגד הדת היהודית: הן נועדו למנוע את קיום המצוות, ולהכריח יהודים לעבוד עבודה זרה.
כחלק מגזרות אנטיוכוס, הכריחו השלטונות את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. אלעזר הזקן, שהיה אחד מנכבדי העם, צווה לאכול מבשר החזיר וסירב; הציעו לו לאכול בשר טהור, אולם הוא סירב משום מראית עין, ובשל סירובו זה הוצא להורג:
(כא) איש נבון ויודע ספר היה בישראל, והוא זקן ובא בימים ויפה מראה, ושמו אלעזר. (כב) ויפתחו את פיו בחוזקה להאכילו בשר חזיר, ויקא אותו לעיניהם. (כג) כי בחרה נפשו לתת את גוו למכים ולמות ביושר לבבו, מחיות חיי תמרורים. (כד) כי זאת תורת האדם אשר יראת ה' בלבבו, עת כי יאלצהו לשקץ את נפשו. (כה) והאנשים אשר הופקדו על התועבות האלה ידעוהו מימים רבים, ויוליכו אותו במסתרים, ויאמרו לו. (כו) הנה נביא אליך בשר טהור וממנו תאכל, והיה כל רואיך יאמרו כי מבשר הקורבן אכלת, כאשר ציווה המלך. (כז) ויאמרו לו כדברים האלה למען הציל אותו ממות, כי נכמרו רחמיהם עליו באהבתם אותו. (כח) ויען האיש כאשר יכון לשיבתו, ולדרך אשר הלך בו מנעוריו לשמור את מצוות ה'. (כט) ויאמר הורידו נא את שיבתי שאולה. (ל) כי לא יאות לישיש כמוני לכחש, ולמה יאמרו הצעירים ממני לימים, הן אלעזר בן תשעים שנה נהפך גם הוא לעובד אלילים. (לא) ולמה אתעה את עמי בכחשי, למען האריך ימי המעטים ולשימם לחרפת שיבתי. (לב) ומה בצע כי אחלץ ממות נפשי, האוכל הימלט מיד ה' אם חי אנוכי או מת. (לג) לכן הנני הולך למות בטוב לב, כאשר יאות לזקן כמוני. (לד) והייתי לאות ולמשל לכל בני עמי להערות למוות נפשם שמחים וטובי לב, על תורת ה' וחוקותיו.
(לה) ויהי ככלותו לדבר ויחלו לענותו ותיהפך אהבתם לאיבה עזה, כי אמרו איש קשה עורף הוא. (לו) ויהי בהכותם אותו מכות רצח, ויאנח ויאמר: ה' אלוהים לך נגלו כל תעלומות. (לז) אתה יודע כי יכולתי להינצל ממכאובי האנושים האלה, אך בנפש חפצה אסבלם למען שמך הגדול. ותצא רוחו וימות. (לח) ויהי במותו משל ומוסר לנער ולזקן, לאהבה את ה' וליראה אותו.
— פרק ו', כא-לח
הסיפור נזכר גם בספר מקבים ד'.[2] בשני הספרים, מקבים ב' וד', מיד אחרי סיפורו של אלעזר מופיע סיפורה של האישה ושבעת בניה, שניהם כמופת למוות על קידוש השם.
בפיוט "אודך כי אנפת בי ותשב" מהיוצרות לשבת חנוכה המתאר את גזרות היוונים וההצלה מהם, מופיע סיפורו של אלעזר הזקן.
בנצרות הקתולית והאורתודוקסית, נחשבים אלעזר, חנה ובניה לקדושים, ויום החג שלהם הוא 1 באוגוסט.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
