אליעזר שמואלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליעזר שמואלי
לידה 29 במרץ 1928 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באוגוסט 2018 (בגיל 90) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ה־7
19761987
(כ־11 שנים)
תחת שר החינוך והתרבות אהרון ידלין
זבולון המר
יצחק נבון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אליעזר שמואלי עם אליעזר שביט, פיליפ זינמן, יגאל אלון ויעקב ארנון
אליעזר שמואלי ושר החינוך זלמן ארן

אליעזר שמואלי (29 במרץ 1928 - 5 באוגוסט 2018) היה מורה, איש חינוך ומומחה למינהל חינוכי. כיהן כמנכ"ל משרד החינוך והתרבות בין השנים 19761987. יזם את העברת כיתות ז' ו-ח' מבית הספר היסודי אל חטיבת ביניים. תכנן וביצע את תוכנית האינטגרציה בחינוך בישראל, שהפכה את בתי הספר האזוריים לבתי ספר המשלבים תלמידים מעדות ושכונות שונות. יקיר ירושלים לשנת תש"ס (2000).

הכשרתו וראשית דרכו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואלי עלה לארץ מלריסה ביוון בהיותו בן שבע. למד בבית הספר "תחכמוני". היה חניך ומדריך בתנועת גורדוניה. משזכה במלגה - עבר ללמוד בבית הספר התיכון בית הכרם (התיכון ליד האוניברסיטה) (1942), ומשם לבית המדרש למורים על שם דוד ילין (המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין) בבית הכרם, שבו הוסמך כמורה (1948).

ערב הקמת המדינה, התמקד בפעילות חינוכית חלוצית בשכונת מזכרת משה בירושלים. היה זה למעשה המרכז הקהילתי הראשון בישראל, שנוהל כניסוי חינוכי על ידי ד"ר אברהם נדד ופרופ' קרל פרנקנשטיין. לבקשת מפקד מחוז ההגנה בירושלים הכין נערי שכונות בירושלים לקראת גיוסם ל"הגנה". לימים התגייסו נערים אלה לצה"ל והצטרפו לגדוד "הסלע" בגדנ"ע, ששמואלי היה מפקדו במלחמת העצמאות. שימש קריין בתחנת הרדיו של ההגנה קול המגן העברי.

עם החלת חוק לימוד חובה (1949), יזם הקמת בית ספר לנערים עובדים מילדי השכונות, בשכונת שייח' באדר בירושלים, ושימש כמנהלו מטעם "זרם העובדים"; וב-1951 נבחר להיות מנהל בית הספר "למל" לנערים עובדים בירושלים.

השלים לימודי פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית, ועם סיום לימודי התואר, הצטרף למחלקה לענייני המזרח התיכון בסוכנות היהודית, בה פעל בטיפוח החינוך הציוני במרכזי חינוך של המחלקה בארצות המזרח. מטעם המחלקה יצא לשליחות בתוניסיה – להכשרת יחידות המגן של הנוער היהודי באי ג'רבה, וארגון פעילות חינוכית – ציונית.

ב-1956 זכה במלגה של ארגון נשות אמריקה ויצא ללימודי תואר שני במינהל חינוכי באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ועם השלמת התואר ושובו ארצה ב-1957, נקרא על ידי שר החינוך, זלמן ארן, לשמש על ידו בלשכתו.

פעילותו במשרד החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשרד, יזם והקים את בתי הספר הדו-שנתיים בעיירות הפיתוח, במגמה חקלאית ומקצועית, תכנן והקים את מערכת בתי הספר המקיפים, שהחלו לפעול בערי הפיתוח ובישובים קולטי עליה, ואשר פעילים כיום כמוסדות חינוכיים מרכזיים בכל רחבי הארץ.

באמצע שנות ה-60 מונה לסמנכ"ל משרד החינוך – הממונה על מינהל החינוך העל-יסודי, ולימים, לראש מינהל החינוך, משנה למנכ"ל וראש מינהל הפיתוח העל-יסודי במדינה, והיה האחראי לביצוע חוק חינוך חובה לגילאי 14–16 (לרבות לימודי חינם לגילאי 16–18). בהיותו מיומן בנושאי החינוך לילדי "ישראל השנייה", הועמד בראש תוכנית הרווחה במשרד החינוך בעקבות המשבר החברתי (הפנתרים השחורים) באותה תקופה.

פעילותו כמנכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976, עם צאת אלעד פלד לחופשה של שנה, נתמנה על ידי השר אהרון ידלין למנכ"ל בפועל של משרד החינוך והתרבות[1], כאשר הוסכם מראש שפלד לא ישוב לתפקיד ושמואלי יקבל בהמשך גם את התואר[2]. בהמשך מונה שמואלי למנכ"ל באופן רשמי, תפקיד שמילא בסך הכל במשך כ־12 שנים, ובמסגרתו הוציא אל הפועל את תוכנית האינטגרציה בחינוך, שעירבה תלמידים יהודים משכונות ועדות שונות באותם בתי ספר. עם זאת, הוא המשיך את ההפרדה בין החינוך הממלכתי החילוני לחינוך הממלכתי הדתי ובין בתי הספר של בני הדתות השונות. כיהן כמנכ"ל תחת השרים אהרון ידלין, זבולון המר ויצחק נבון. בתפקידו כמנכ"ל שימש גם כיו"ר הוועד הישראלי לאונסק"ו. נציג ממשלת ישראל בקרן החינוך לישראל, ומרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, שם הכשיר מאות מנהלים למערכת החינוך.

שמואלי התמקד במשך כל תקופת עבודתו במערכת החינוך בקידומם ובטיפוחם של ילדי משפחות מצוקה בשכונות העוני ובעיירות פיתוח, יזם הקמת בתי ספר תיכוניים באזורי פיתוח ומצוקה ודאג לבוגריהם להמשך לימודיהם ולרכישת השכלה, הקים את בתי הספר המקיפים, ונלחם להגברת השילוב הבין-עדתי לשם חיזוקה של החברה בישראל. שמואלי גם הפריד את כיתות ז' ו-ח' מבתי הספר היסודיים וצירף אותם כחטיבות ביניים אל בתי הספר התיכוניים, חולל שינויים בהכשרת המורים ובתוכניות הלימודים, והיה אחראי על תכנונו ובנייתו של בית הספר המקיף בישראל. במסגרת פעילות המשרד לקידום בני נוער מן הפריפריה, הגשים את רעיון פנימיות הטיפוח, כשעיקר המשימה היה לאתר תלמידים מבטיחים, בעלי כישרונות, ולרכז אותם בפנימיות ייחודיות שהוקמו לצורך זה (בתי הספר בויאר, עמליה, שטיינברג).

יזם והקים את היחידה לטיפוח "מורשת יהדות המזרח" ולשילובה בתוכנית הלימודים, וביצע קליטה ארגונית של המגזר הערבי במערכת החינוך הכללית.

ממייסדי קרן החינוך לישראל (ליד המגבית היהודית המאוחדת), שמימנה בניה ופיתוח של מאות מבני חינוך לבתי ספר מקיפים וקהילתיים, וממקימי האגודה לקידום החינוך, לעזרה לנערים מוכשרים ממשפחות נזקקות, שבראשה עמד במשך למעלה מ-30 שנה.

לאחר פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרישתו ממשרד החינוך בשנת 1987, בעקבות מחלוקות עם שר החינוך, יצחק נבון, התפנה לעבודה ציבורית: שימש כמנכ"ל בית התפוצות וכיו"ר העיתון דבר והוצאות הספרים עם עובד וספרי. בראשית שנות התשעים, התמסר לטיפוח המצוינות בחינוך, ובמסגרת זו יזם והקים בירושלים (בשיתוף עם הפילנתרופ בוב אשר) את בית הספר התיכון למדעים ולאמנויות, שנוסד על ידי העמותה למצוינות בחינוך, שבראשה עמד.

באותה תקופה פעל לקידום החינוך במגזר הערבי. הביא לצירוף בתי הספר של הכנסייה האורתודוקסית למערכת החינוך המוכר שאינו רשמי, ודאג לפיתוח המערכת החינוכית הערבית, בעיקר בגליל. בעקבות פעילותו זו, קיבל בהמלצת הארכיבישוף היווני את הוקרת הכס הקדוש, ואף הוזמן לאפיפיור יוחנן פאולוס השני – שהעניק לו אות הוקרה על כך.

החל משנת 1992 פעל לקידום מערכת החינוך בעיירת הפיתוח נתיבות, ולהחזרתם ללימודים ביישוב של ילדי נתיבות שפרשו מן היישוב ונדדו ללימודים תורניים. פעל בנתיבות כיועץ לראש העירייה לקידום ולשדרוג מערכת החינוך היישובית.

בשנת 1988 התנדב לעמוד בראש אגודת אכסניות נוער בישראל. בתקופת כהונתו, הנמשכת עד היום, קמו אכסניות חדשות בבית שאן, בשלומי, במצדה בירושלים (בית הארחה ע"ש רבין) ובעכו.

היה פעיל בהתנדבות בתפקידים רבים נוספים, ובהם: יו"ר האגודה לקידום החינוך (מכינות אקדמיות, פנימיות יום, בתי ספר למדעים ביישובי פיתוח); יו"ר המפעל להכשרת ילדי ישראל; יו"ר מכון הנרייטה סאלד למחקר חינוכי צוות המכון; יו"ר המסלול האקדמי במכללה למינהל; יו"ר מפעל הסטיפנדיות לחינוך בע"מ; ועוד.

לבקשתה של רות אלון, עמד בראש קבוצת חברים שיזמו והקימו את "בית יגאל אלון" בגינוסר. שמואלי זכה מידי נשיא צרפת פרנסואה מיטראן לתואר עמית מסדר המצוינות של ממשלת צרפת, כן הוענקו לו פרס החינוך של עיריית תל אביב על ידי שלמה להט ותואר "אביר הגליל" - על ידי הארכיבישוף סלום. בשנת 2000 זכה בתואר יקיר ירושלים.

בשנת 2012 במלאת 100 שנים לייסוד המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, הוענק למר שמואלי על ידי יושב ראש הכנסת מר ראובן ריבלין והד"ר אנה רוסו, אות דוד ילין על תרומתו רבת השנים למערכת החינוך בישראל. לסרטון הענקת הפרס.

היה בעל טור קבוע בהד החינוך של הסתדרות המורים הכללית בישראל וב "קשר עין" של ארגון המורים העל יסודיים.

בשנת 2017 ראה אור "נתיבות בחינוך", גיליון נד' של כתב העת "דור לדור" בעריכת יובל דרור ואיילת גיל-רונן, ובו לקט ממשנתו החינוכית של שמואלי.

שמואלי נפטר בביתו ב-5 באוגוסט 2018. התגורר בירושלים, היה נשוי לגאולה ואב לשניים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר שמואלי, "אין מקום!": תמונות ממסע חינוכי, ירושלים, הוצאת המשפחה, 2021 (סיפורו האישי של אליעזר שמואלי, שאליו נלווים דברי בני-משפחתו, ובעיקר קטעים מחויכים של בנו חגי, המעלה בהומור את דמותו של אליעזר מנקודת מבטו).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]