אלברכט אלט
 | |
| לידה |
20 בספטמבר 1883 דיספק, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
24 באפריל 1956 (בגיל 72) לייפציג, גרמניה המזרחית |
| ענף מדעי | תאולוגיה, חקר המקרא |
| מקום קבורה |
בית הקברות הדרומי בלייפציג |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת לייפציג |
| מוסדות |
|
| פרסים והוקרה |
מדען מצטיין של העם (1955) |
| בן או בת זוג |
Hildegard Lange (1938–?) |
  | |
אלברכט אלט (בגרמנית: Albrecht Alt; 20 בספטמבר 1883, שטיבּאך, בוואריה – 24 באפריל 1956, לייפציג, גרמניה המזרחית) היה תאולוג פרוטסטנטי (לותרני) גרמני, חוקר מקרא ותולדות עם ישראל בארץ ישראל.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברכט אלט, בנו של איש כמורה לותרני, למד תאולוגיה באוניברסיטת פרידריך אלכסנדר בארלנגן ובאוניברסיטת לייפציג. את התזה לתואר דוקטור, שנושאהּ היה "ישראל ומצרים", הגיש ב-1908 באוניברסיטת גרייפֿסוואלד. באותה שנה הגיע לראשונה לירושלים לשם השתלמות במכון הגרמני האוונגלי למדע קדמוניות ארץ הקודש,[1] שייסד וניהל גוסטב דלמן. מ-1913 פעל אלט בהנהלת המכון.
ב-1912 מונה אלט לפרופסור-חבר באוניברסיטת גרייפֿסוואלד וב-1913 – לפרופסור באוניברסיטת בזל. במלחמת העולם הראשונה גויס כחובש לקורפוס אסיה ובהמשך הועסק ביחידת מיפוי (בבסיסה שבנצרת). בראשית 1917 סופח ליחידה לשמירת מונומנטים היסטוריים שליד מטה הצבא הגרמני-טורקי (Deutsch-Türkische Denkmalschutzkommando), שפעלה בראשותו של הארכאולוג תאודור ויגאנד באזורי החזית בזירת המזרח התיכון. אלט היה בין אחרוני הגרמנים שעזבו את ירושלים ב-1917 לפני כיבושהּ בידי הבריטים.
בשנים 1921–1923 כיהן אלט ככומר הקהילה האוונגלית הגרמנית בירושלים במרכזה שבכנסיית הגואל. עד שפסקה פעולתו של המכון הגרמני האוונגלי בירושלים ב-1938 שימש בו כמנהל-אורח, ומדי שנה בשנה חזר ללמד בו.[2] אלט ערך את השנתון של המכון (Palästina-Jahrbuch) עד 1941.
בד בבד כיהן אלט כפרופסור ללימודי המקרא באוניברסיטת האלֶה וכן באוניברסיטת לייפציג, שבה ירש את כסאו של מורו רודולף קיטל ובה עשה את עיקר עבודתו במחקר ובהוראה. אלט שהה בלייפציג בשנות מלחמת העולם השנייה וכיהן כרקטור האוניברסיטה שלה עד פרישתו ב-1953. מ-1932 ועד למותו ב-1956 היה חבר באקדמיה למדעים של מדינת סקסוניה בתחום הפילולוגיה וההיסטוריה. בשנים 1925–1949 עמד בראש האגודה הגרמנית לחקר ארץ ישראל במרכזהּ שבלייפציג.
מחקריו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקריו של אלברכט אלט פורסמו ברובם כמאמרים בשנתון המכון הגרמני האוונגלי (Palästina-Jahrbuch), בכתב העת של האגודה הגרמנית לחקר ארץ ישראל (DZPV – Zeitschrift des Deutschen Palästinavereins), בכתב העת של החברה המזרחנית הארץ-ישראלית (JPOS), בספרי יובל ועוד. מאמריו השונים לוקטו באסופה בת שלושה כרכים שראו אור בשנים 1953–1959.[3]
חיבורו הראשון, "ישראל ומצרים" (1909), נסב על היחסים המדיניים בין יהודה וישראל לבין הפרעונים. ב-1913 פרסם את מאמרו "המלכות בישראל וביהודה",[4] שבו עמד על ההבדלים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל מבחינת אופי השלטון: שושלת אחת יציבה ביהודה לעומת מנהיגות כריזמטית מפורדת של שושלות אחדות בישראל. ב-1929 ראה אור חיבורו "אלוהי האבות" על שורשי האמונה הישראלית באל אחד.
בחיבורו "התנחלות בני ישראל בארץ-ישראל"[5] העמיד אלט את דגם "החדירה השקטה" בתהליך התנחלות שבטי ישראל. הוא גרס כי הסיפור המקראי (בספר יהושע ובספר שופטים) נערך ושוכתב בעת העלאתו על הכתב בתקופה מאוחרת ואחרי תהליך מסירה ארוך, וכי כניסת בני ישראל לארץ כנען לא נעשתה במהלך של כיבוש צבאי, אלא תוך הסתננות מדורגת ואיטית.
בחיבורו מ-1934, "מקורות החוק הישראלי",[6] העלה אלט לראשונה את ההבחנה בין שתי צורות יסוד עיקריות של חוקי התורה, על פי ניסוחם הסגנוני – בין החוק הקאזואיסטי המנוסח כמשפטי תנאי לבין החוק האפודיקטי המנוסח כציווי מוחלט ללא פירוט. לפי אלט החוק הקאזואיסטי הגיע למערכת החוקים הישראלית בהשפעת חוקי המזרח הקדום, ואילו החוק האפודיקטי נוצר בתוך עדת בני ישראל.
אלט התקין ועיבד, יחד עם אוטו אייספלדט, את מהדורת 1937 של הביבליה הבראיקה (אנ') של קיטל.
אלט תרם לידיעת ארץ ישראל בתקופות הרומית והביזנטית. בשנות מלחמת העולם הראשונה, במסגרת שירותו ביחידה לשמירת אתרים היסטוריים, חקר את "הכתובות היווניות בפלשתינה טרטיה שממערב לערבה"; המונוגרפיה שלו בנושא זה פורסמה בברלין ב-1921. תרומתו לחקר הנגב בתקופות מאוחרות ניכרת, לדוגמה, במחקרו על הלימס הארצישראלי.
מחקריו בתחום הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, שעסקו בזיהוי אתרים מקראיים ובגבולות השבטים והממלכות, הסתייעו בממצאים ארכאולוגיים. אלט עצמו לא ניהל חפירות, אבל קירב חוקרי מקרא למדע הארכאולוגיה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "אלט, אלברכט", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 551), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
- יהושע בן אריה, המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט, חלק ב, קתדרה 93, ספטמבר 1999; פרק ו': הפעילות של המוסדות הגרמניים, עמ' 117-111
- W.F. Albright, "Albrecht Alt", Journal of Biblical Literature, 75 (1956), 169–173
- Fritz Volkmar, "Alt, Albrecht", In: Eric M. Meyers (dir.), Oxford Encyclopaedia of Archaeology in the Ancient Near East, Oxford University Press, 1997, Vol. 1, pp. 79-80
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת המאמרים של אלברכט אלט באתר רמב"י
- רשימת הפרסומים של אלברכט אלט, בקטלוג הספרייה הלאומית
- הספרים של אלברכט אלט, באתר "סימניה"
- כתביו של אלברכט אלט במאגר הספרייה הלאומית של גרמניה
- מיכאל אבי-יונה, "אלט, אלברכט", אנציקלופדיה יודאיקה, ירושלים, 1972, כרך II, עמ' 759–760 (באנגלית)
אלברכט אלט (1883-1956), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Deutsches Evangelisches Institut für Altertumswissenschaft des Heiligen Landes – DEI
- ^ פעולתו של המכון בירושלים חודשה רק ב-1964 עם מינויו של מרטין נות למנהלו
- ^ Kleine Schriften zur Geschichte des Volkes Israel; אלט היה מעורב בעריכת שני הכרכים הראשונים. את הכרך השלישי, שראה אור אחרי מותו, ערך תלמידו מרטין נות; כמה מהחיבורים המרכזיים תורגמו לאנגלית וראו אור ב-1966 בקובץ Essays on Old Testament history and religion
- ^ תורגם לעברית על ידי י"מ גרינץ בתשכ"ב; מהדורת אקדמון הופקה בתשל"ב
- ^ תורגם לעברית על ידי דן בר"ג בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשכ"ח
- ^ תורגם לעברית בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג למקרא, תשל"ב, תשל"ט