אלברכט, מלך שוודיה
 | |||||||
| לידה |
1338 מקלנבורג, גרמניה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 1412 (בגיל 74 בערך) מנזר דבורן, מקלנבורג, גרמניה | ||||||
| מדינה |
 שוודיה | ||||||
| מקום קבורה | מנזר דבורן, מקלנבורג, גרמניה | ||||||
| בת זוג |
ריקרדיס משוורין (1377-1359) אגנס מבראונשוויג-לינבורג (1412-1396) | ||||||
| שושלת מקלנבורג | |||||||
| |||||||
| |||||||
אלברכט (בשוודית: Albrekt av Mecklenburg, בגרמנית: Albrecht III, Herzog zu Mecklenburg; 1338 לערך – 1 באפריל 1412) היה מלך שוודיה בין השנים 1364 – 1389 ודוכס מקלנבורג-שוורין בין השנים 1384 – 1412 תחת השם אלברכט השלישי.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברכט היה בנם השני של אלברכט השני, דוכס מקלנבורג ושל יופימיה, בתו של אריק מגנוסון, דוכס סדרמנלנד ואחותו של מגנוס הרביעי, מלך שוודיה. הוא נישא לריקרדיס, בתו של אוטו, רוזן שוורין. ריקרדיס מתה ב-1377.
ב-1384 הוא ירש את תואר דוכס מקלנבורג ואיחד את הדוכסות עם שוודיה באוניה פרסונלית. אלברכט ביסס את תביעתו לכתר השוודי על סמך שני קשרי משפחה עם בית סברקר, שניהם דרך משפחתה של אמו, ובדרך זו הוא מוקם ראשון בסדר הירושה השוודי. בנוסף הוא היה צאצא של כריסטינה, בתו של סברקר השני ("סברקר הצעיר"), שמלך בשוודיה בין השנים 1208-1196.
מלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1363 הגיעו חברי מועצת האצולה של שוודיה, בהנהגתו של בו יונסון גריפ לחצר דוכסות מקלנבורג. הם גורשו משוודיה לאחר מרד כנגד מגנוס הרביעי שהיה בלתי פופולרי בקרב האצולה. על פי בקשת האצילים, שיגר אלברכט פלישה לשוודיה שנתמכה על ידי כמה דוכסים ורוזנים גרמנים. כמה מערי ערי הנזה ודוכסים מצפון גרמניה הביעו את תמיכתם במלך החדש.
אלברכט הוכרז כמלך שוודיה והוכתר רשמית ב-18 בפברואר 1364. טקס ההכתרה התקיים ב"אבני מורה" (Mora stenar). הגעתו של אלברכט לשוודיה החלה שמונה שנים של מלחמת אזרחים בין תומכיו של אלברכט לבין תומכיו של מגנוס הרביעי. בקרב שנערך ב-1365 ליד אנקופין (Enköping) בין כוחותיו הגרמנים של אלברכט לבין כוחותיו של מגניוס, בתמיכת הוקון השישי, מלך נורווגיה (בנו של מגנוס), הובס מגנוס ונלקח בשבי על ידי אלברכט. לאחר תבוסה זו, התערב ולדמר הרביעי, מלך דנמרק לטובתם של מגנוס והוקון ולכוחותיו של ולדמאר הצטרפו איכרים שתמכו במגנוס. מלבד המעוזים הגרמנים כמו סטוקהולם, אלברכט לא זכה לאהדה בקרב השוודים שלא היו שבעי רצון מכך שהוא מינה גרמנים לתפקידים רשמיים במחוזות הממלכה.
בסיועם של בעלי בריתו הדנים והשוודים, הצליח הוקון להביס את אלברכט וב-1371 הוא הטיל מצור על סטוקהולם. אף על פי כן, המצור היה קצר ימים. בסיוע של האצולה השוודית בסטוקהולם, הצליח אלברכט להביס את הנורווגים והדנים. נחתם הסדר שלום ועל פיו שוחרר מגנוס והותר לו לשוב לנורווגיה, שם הוא בילה את שארית חייו. אלברכט הבטיח לעצמו את כס המלכות השוודי, אך הוא גם אולץ לשאת שבועת הכתרה מאוחרת שבה הוא הסכים לוויתורים נרחבים לטובת האצולה השוודית במועצת הממלכה. בו יונסון ניצל את הסמכות הזאת כדי לתפוס בכוח 1,500 חוות ועד מהרה הוא היה לבעל הקרקעות הגדול ביותר בשוודיה.
הדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברכט ניסה לצמצם את שטח האחוזות של האצולה השוודית, עד שהוא איבד את התמיכה שלו בסטוקהולם. ב-1389, לנוכח אובדן היקף החזקות הקרקע ואובדן העושר, פנתה המועצה המלכותית למרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק בבקשה לעזרה בהדחתו של אלברכט. בפברואר 1389 שיגרה מרגרטה כוחות והדנים הביסו את אלברכט בקרב אוסל (Åsle). הוא נשבה, הודח ונשלח לטירת לינדהולמן שבסקונה, שם הוא בילה את שש השנים הבאות. ב-1395, לאחר 16 ימים של משא ומתן הוא שוחרר בתנאי שיוותר על סטוקהולם או שישלם סכום כסף גדול תוך שלוש שנים. בחלוף זמן זה בחר אלברכט לוותר על סטוקהולם ולא לשלם את הסכום וב-1398 נכנס ההסכם לתוקף ומרגרטה קיבלה את הבעלות על סטוקהולם.
אלברכט מת ב-1412 ונקבר במנזר דוברן (Doberan) שבמקלנבורג.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלברכט, מלך שוודיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
