איקא ישראלי
 | |
| לידה |
29 באוגוסט 1931 תל-אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
30 באוגוסט 2009 (בגיל 78) ירושלים, ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| תקופת הפעילות | 1953–2009 (כ־56 שנים) |
  | |
איקא ישראלי (29 באוגוסט 1931 – 30 באוגוסט 2009) היה צייר ואיש רוח שחזר בתשובה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשם יצחק ישראלי בשכונת מחלול בתל אביב, לאברהם וולקוביסקי-ישראלי, שהיה אורג וחבר הוועד הפועל, ולמרים גרוסמן. שניהם עולי העלייה השלישית (1921) ב-1936 עברה משפחתו להתגורר בקריית עבודה - אחת השכונות שייסדו את העיר חולון, שם גדל ולמד בבית החינוך לילדי העובדים (ביאליק), לאחר מכן בבית החינוך התיכון בתל אביב, והיה חבר בנוער העובד בקבוצת מעוז. בגיל 13 התגייס עם חבריו להגנה, לגדודי הנוער ולאחר מכן להחי"ש עד 1948. באותה עת השתלב גם בלימודי חקלאות במקווה ישראל. עם הקמת צה"ל, הצטרף לגדנ"ע (מחנה עלומים). כאחד מחלוצי ההתיישבות, היה לחבר בהכשרת גינוסר וממקימי קיבוץ ביר עסלוג', לימים משאבי שדה. עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, עבר עם עוד מספר חברים לקיבוץ חצרים. לאחר מכן, בעקבות רצונו לעסוק בציור, עזב את הקיבוץ ונסע ללמוד ציור בפריז, שם היה מהתלמידים הישראלים הראשונים בבוזאר.
ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראלי החל ללמוד ציור אצל אהרן אבני בעודו תלמיד בבית-הספר, ובהמשך למד גם אצל ליאו רוט, שאת אלבום ציוריו שמר בסטודיו שלו, ופרופסור סורברי באקול נסיונל סופרייר דה בוזאר בפריז. לאחר מכן נסע לאיטליה והתגורר בפירנצה למשך מספר חודשים, לצורך השתלמות בעניין אמנויות הרנסאנס והתנסה בציורי פרסקו. לאחר שובו לישראל, למד אצל יוסף זריצקי אותו הכיר כבר קודם לכן, ובמשך תקופה היה רתוק אליו בכל מסעותיו.
בגיל צעיר, רכש ממנו אוצר מוזיאון תל אביב ציור לתצוגת הקבע במוזיאון. תערוכת היחיד הראשונה שלו נפתחה בעיר ילדותו חולון במאי 1955[1]. ב-1956 חזר לפריז, עם אבנר חזקיהו ויוסי בנאי. בתקופה זו אייר מספר ספרים, ביניהם את ספרו של יצחק אוורבוך אורפז "עשב פרא" שיצא לאור בסוף שנת 1959[2], ואת אחד מכרכי הסדרה חסמבה של יגאל מוסינזון. בשנות ה-60 של המאה ה-20, עסק בעיצוב גרפי אצל אחיו חגי ועיצב יחד עם האדריכל נתן קריפיצ'ניקוב את ביתן החקלאות של יריד המזרח.
בשנת 1954 התמנה למזכיר "ארגון הציירים והפסלים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים.
תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשחזר לישראל נהג לשבת בכסית ובקפה קליפורניה, שם התרועע עם נתן אלתרמן ואלכסנדר פן, והתחבר עם דן בן אמוץ, עמוס קינן, אורי אבנרי, ז'ק קתמור, דוד גרינברג, הלית ישורון ואחרים. ישראלי היה נוהג לבקר את טיוטות הספרים של עמוס קינן.
בין פעילויותיו בימי תל אביב:
ממייסדי קבוצת האמנים "העין השלישית", יחד עם דן בן אמוץ, דפנה ערוד, אן טוכמאייר, ז'ק קתמור, דוד גרינברג ואחרים.
הקים את הדיסקוטק הראשון בישראל[3], והעניק לו את שמו אפרופו, עם סניפים ביפו ובנהריה – 'בריקדה' (שם היה גם מועדון וחוף) ודיסקוטק מזדמן בחמאם של דן בן אמוץ, שהיה גם שותף עמו. ה-D.J. הראשון בישראל, רפי שאולי, הוכשר על ידו ועבד בדיסקוטקים שלו.
קיים עם אחיו חגי בית-דין אלטרנטיבי שקיים דיונים ציבוריים עם חבר מושבעים, תחת הארגון האמריקאי 'בני ברית'[4], והקים ממשלת צללים כאלטרנטיבה לממשלה ולהחלטותיה.
יצירתו 'תיק תק', ששמה ניתן על ידי בן אמוץ, הייתה אסופת ציורים ושירים של מיטב אמני ישראל, אך היא נגנבה.
ביוני 1967 חתם ביחד עם אישים אחרים כמו נתן ילין-מור, אייבי נתן, עמוס קינן והדה בושס על קריאה להקפדה על יחס הוגן כלפי תושבי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כדי לא לתת נשק בידי התעמולה האנטי-ישראלית[5].
השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות וכן קיים עשרות תערוכות יחיד ברחבי העולם, צייר תקרות, ספרי ילדים, מונטאז'ים, קולאז'ים מחאתיים ומאות ציורים.
ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1970 עבר לגור בישיבת התפוצות בשכונת הר ציון שבעיר העתיקה בירושלים, שם החל בלימודי יהדות ותורה והיה הישראלי היחיד באזור. ישראלי למד קבלה אצל הרב שמואל טולידאנו, ד"ר למתמטיקה, אדריכל ומוסיקאי שחזר בתשובה וכתב עשרות ספרי קבלה עיונית, ותורת הנגלה אצל הרב מרדכי גולדשטיין, ומאוחר יותר עבר לגור בשכונת שערי חסד שם התקרב לרב שלמה זלמן אוירבך ולרב שלום שבדרון.
משך תקופה התגורר ביישוב החרדי תפרח שבנגב, בסמוך לישיבת תושיה בראשות הרב יעקב פרידמן, ואף שימש לו כחברותא. שם התוודע לשני הר"מים המובילים בישיבה: הרב אביעזר פילץ, מי שהפך מאוחר יותר לראש הישיבה, והרב משה שפירא, שהצטרף אליו אחר כך לישיבת אור שמח, עמו התגורר בחדר אחד במשך ימות השבוע. לאחר מכן, חזר לגור בירושלים, אך היה ממשיך ללמוד עם הרב פילץ בתפרח ובבית הדוד, הרב איסר זלמן מלצר, בירושלים. ישראלי למד תורה והלכה אצל הרב חיים שרגא פייבל פרנק, חבר בית הדין האשכנזי בירושלים והיה לאחד מתלמידיו הקרובים ביותר ואף ירש לאחר מותו את איצטלת הרבנים שלו.
עולם התשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ביסוסו כאדם דתי החל להפעיל חוגי בית בביתו בשכונת שערי חסד. חוגים לגברים (התשתית לישיבת אור שמח) ולנשים (נווה ירושלים). הוא ייסד שיעורי תורה וחוגי יהדות בתל אביב, בחיפה, ברחובות ועוד, העביר סדרת הרצאות באונ' בר אילן ופרסם טור קבוע בשם 'איקא' בביטאון האוניברסיטה 'בת קול'[6]. שיא פעילותו היה בהקמת ישיבת 'אור שמח' לישראלים[7]. המחלקה הישראלית של "אור שמח" הייתה נדבך חשוב של תנועת התשובה בישראל.
דירתו שבתל אביב שימשה כבית מדרש בה היה משוחח עם צעירים שהגיעו ללמוד ולשמוע. רבים מהם עברו להתגורר בירושלים והמשיכו בלימוד תורה וקיום מצוות. בדירתו נהג לארח גם מרצים אורחים, הבולט שבהם ידידו הרב משה שפירא. באותה תקופה קיבל את כינויו "האדמו"ר מדיזנגוף". לאחר עזיבתו את אור שמח הצטרף למדרשייה החדשה מיל"י (מדרשה ישראלית ללימודי יהדות) יחד עם מרדכי ארנון (פופיק), לאחר מכן הקימו יחד את 'מדרשת בית הלל', במסגרתה קיימו הרצאות, סמינרים וחוגים, ואת עמותת 'תואר'[8] (תורה – ארט) לקידום האמנות הדתית.
משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1979 נישא לסנונית, שהייתה אלמנת הטייס סא"ל שוקי לבנת ואחות אשתו של אורי זוהר ולה שני בנים ובת. יחד נולדו להם ארבעה ילדים נוספים. חתנו הצעיר הוא שמואל גריינימן,[9] מוזיקאי ומרצה חרדי. הוא התגורר עם משפחתו במשך קרוב לשלושים שנה בשכונת מטרסדורף בירושלים, והתיידד עם הרבנים נתן קמנצקי, בצלאל ז'ולטי ואחרים. ידידות מיוחדת וארוכת שנים הייתה לו עם הרב, הסופר והאמן דב צבי רוטשטיין, ובמובן מסוים אף היה תלמידו. היה שכנם לבניין של הרב בן ציון אבא שאול והרב בצלאל שטרן. בשנת 2007 עבר לגור ביישוב טלז-סטון הסמוך לירושלים ובנה סטודיו תחת ביתו.
אמנות לחרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראלי המשיך לצייר גם לאחר חזרתו בתשובה. סגנון ציוריו הפך מינימליסטי, ועסק בעיקר בקומפוזיציה ובצבע. שילב טכנולוגיות מתקדמות בהדפסת ציורים. כמו כן המשיך בפועלו להפצת יהדות אך במקביל גם בהקניית ידע ובגילוי כישרונות בקרב הציבור הדתי. מאחר שנוכח כי אמנים דתיים ובעיקר בעלי תשובה, מתקשים למצוא את מקומם כאמנים בעולם הדתי והחרדי, החל בפעילות מאסיבית, על מנת להביא תחומים אלו למודעות ציבורית.
לשם כך פעל במישור הציבורי על ידי פרסום בעיתונות, שתדלנות במחלקות התרבות (בעירייה ובממשלה) וקיום תערוכות קבוצתיות. ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט נהג להשתתף בחוגי בית ובשיעורים, ככל הנראה משום שרעייתו, עליזה אולמרט, היא ציירת.
כמו כן הקים בית ספר לאומנויות (במסגרת עמותת תואר), יחד עם מרדכי ארנון בשם "המקלט לאמנות" (שם סימבולי המתאר את מיקומה של האמנות במגזר החרדי, אך גם בשל מיקומו הפיזי במקלט). בהמשך, המקלט הסב את שמו ל"גלריית המקלט".[10] שם קיים ואצר תערוכות ציור של אמנים דתיים רבים, ביניהם מחותנו נחום קרוגר, שאול שץ, מוטה ברים, ליאוניד בלקלב, סילביה ברעם, אורי רווח, יעקב קשמכר ואחרים. במספר מקומות התפרסם בטעות שגיסו הרב אורי זהר היה מעורב בהקמת הגלריה, זאת משום קרבתו המשפחתית וידידותו של זהר עם ישראלי ובעקבות ביקורו בגלריה. כיום מנהלת ואוצרת המקלט היא האמנית הדתיה נעה לאה כהן.
המקום משמש הן ללימודי ציור למתחילים ולמתקדמים, והן לתערוכות רבות המתקיימות בו – כולם על ידי אמנים דתיים. במקלט ניתנה במה לאמנים מתחומי הציור, הצילום, השירה, המוזיקה, והוידאו ארט.
תערוכות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1954 – מוזיאון תל אביב (הציג לצד זריצקי, סטימצקי, שטריכמן ועוד).
- 1955 – בית תרבות, חולון.
- 1957 – בית ליסין, ת"א (סלון הסתיו).
- 1965 – רמת השרון.
- 1980 – גבעת המבתר אצל משה פינקל.
- 1989 – מרכז ז'ראר בכר בהשתתפות רה"ע מר אהוד אולמרט.
- 1992 – רמדה רנסאנס בירושלים.
- 1994 – בית טובי העיר בשיתוף ובהשתתפות יהורם גאון.
- 1996 – "תערוכת ה-70" יזם, הפעיל ואצר תערוכת שבעים אמנים חרדים.
- 2000 – מקלט לאמנות בחסות ראש העיר אורי לופוליאנסקי, ובהשתתפות מר ניר ברקת, ח"כ אברהם רביץ, ח"כ ראובן ריבלין, ציירים, שחקנים ומשוררים.
- 2006 – תערוכת הצילום החרדי הראשונה בעולם[11].
- 2006 – התיאטרון היהודי בשילוב הצגת 'מים אחרונים'- של האמן החוזר בתשובה שולי רנד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דרך אחרת, איקא ישראלי – אליהו ישראלי, אוגוסט 2012
- קטלוג ציורים - איקא
- דרך אחרת מהדורה דיגיטלית - 2024
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איקא ישראלי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- עמותת תוא"ר גלריה לאמנות יהודית עכשווית
- "איקא ישראלי - איש ישר שפרץ את הדרך", באתר ערוץ 7, 4 בספטמבר 2009
- רב איקא (יצחק) ישראלי נלב"ע, באתר כיכר השבת, 30 באוגוסט 2009
- חנוך לס, הרב איקא ישראלי - מצרך נדיר שמת, באתר כיכר השבת, 30 באוגוסט 2009
- סיון רהב מאיר, אורי זוהר על גיסו איקא ישראלי, באתר כיכר השבת, 30 באוגוסט 2009
- ריאיון עם איקא ישראלי, האמונה כתורת משה מסיני, מחשבות 39, מרץ 1974, עמ' 28–32
- כשהרב איקא ישראלי ואורי אבנרי התעמתו, באתר כיכר השבת, 26 באוגוסט 2018
- לגעת ברוח, יואב גינאי מארח את איקא ישראלי. ראיון בערוץ 33 ובערוץ הראשון
- הפורטל הישראלי לאמנות, כתבה על הגלריה הירושלמית במקלט, אוגוסט 2014
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תערוכת איקא בחולון, דבר, 26 במאי 1955.
- ^ נ. קור, ממדף הספרים, דבר, 18 בדצמבר 1959.
- ^ העולם הזה 15/9/1965
- ^ העולם הזה, המסדר היהודי "בני ברית" באמריקה, בביקורת על החלטת המשפט הציבורי של איקא ישראלי
- ^ בידיים נקיות, דבר, 25 ביוני 1967.
- ^ גליון #2107 - 18 בינואר 1978 | ארכיון העולם הזה, באתר thisworld.online
- ^ tipid1, אברהם רביץ, באתר גדולי האומה, 2012-02-04
- ^ עמותת תואר, באתר to-ar (באנגלית)
- ^ שמואל גריינמן, באתר רדיו קול חי
- ^ גלריית המקלט אתר הבית
- ^ גילרמן, דנה (2006-01-17). "כיפות מתנופפות ברוח על רקע שמים כחולים". הארץ. נבדק ב-2024-04-03.
- ציירים ישראלים
- אנשי בוהמה ישראלים
- אמנים ישראלים שחזרו בתשובה
- רבני ישיבת אור שמח
- בוגרי בית הספר ביאליק (חולון)
- בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב)
- חרדים ישראלים
- אנשי היישוב ילידי הארץ
- ציירים ומאיירים חרדים ישראלים
- יהודים הקבורים בהר המנוחות
- ישראלים שנולדו ב-1931
- ישראלים שנפטרו ב-2009
- בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל
- לוחמי ההגנה
- לוחמי המחתרות