איסדוד

איסדוד (יישוב לשעבר)
إسدود

שרידי המסגד לסלמאן הפרסי, מהמאה ה־12, משרידיה האחרונים של איסדוד
מדינה / טריטוריה	ישראל
מחוז	מחוז עזה
נפה	נפת עזה
שפה רשמית	ערבית
תאריך ייסוד	המאה ה־7
שטח	47,871 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מלחמת העצמאות
תאריך נטישה	28 באוקטובר 1948
יישובים יורשים	בני דרום, שדה עוזיהו, שתולים, גן הדרום, בית עזרא, אשדוד (רבעים דרומיים)
דת	אסלאם
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	4,910 (1945)
קואורדינטות	31°45′26″N 34°39′28″E
אזור זמן	UTC +2
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת אשדוד מוגדלת)   איסדוד (למפת אשדוד רגילה)   איסדוד (למפת השפלה רגילה)   איסדוד (למפת השפלה מוגדלת)   איסדוד tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

איסְדוּד (בערבית: إسدود) הייתה עיירה ערבית במישור החוף הדרומי שהתהוותה במאה ה־7 בסמוך לתל אשדוד, עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. איסדוד הייתה שייכת לנפת עזה במחוז עזה של המנדט הבריטי. על פי סקר הכפרים שנערך ב־1945, שטחי אדמותיה עמדו על 47,871 דונם, חלקם בבעלות יהודית, והאוכלוסייה שלה מנתה 4,910 נפש. במהלך מלחמת העצמאות התרוקנה העיירה מתושביה ואחר כך נהרסה. חורבות העיירה נמצאות בסמוך לצומת אמונים שעל כביש 4 ודרומית לאזור תעשייה עד הלום, כשלושה קילומטרים מדרום־מזרח לעיר המודרנית אשדוד.

היסטוריה

ערכים מורחבים – תל אשדוד, אשדוד ים

מראה העיירה וחיי היומיום בה עד 1948 ילדים בפאתי העיירה, סמוך לבריכת המים, 1900 תושבי איסדוד ליד שרידי העיר העתיקה אשדוד, 1900 אישה וילדים ליד ביתם באיסדוד, תחילת המאה ה־20 נשים הולכות עם כדים על הראש ברחוב באיסדוד, בין 1914 ל־1918 תושבת איסדוד דשה חיטה עם גמל וחמור, 1935 תושב איסדוד בחצר בית טיפוסי ביישוב, בשנות ה־40 המוקדמות ישנן 6 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

אשדוד העתיקה הייתה עיר שהתקיימה באזור עוד מהתקופה הפלאוליתית. במאה ה־17 לפנה"ס נזכרת אשדוד כעיר כנענית מבוצרת. במאה ה־12 לפנה"ס התנחלו בה הפלשתים, העיר גדלה והתפשטה מחוץ לגבולות האקרופוליס, והפכה לאחת מחמש ערי פלשתים החשובות ביותר. חשיבותה של העיר נשמרה, תחת שלטון האשורים, הבבלים, הפרסים, אלכסנדר מוקדון, ההלניסטים, החשמונאים והרומאים עד למאה ה־4, אז התרחבה עיר הנמל הסמוכה לה אשדוד ים (ביוונית: אָזוֹטוֹס פאראליוֹס) וחשיבותה של העיר דעכה.

עם סיום הכיבוש הערבי של ארץ ישראל מידי הביזנטים באמצע המאה ה־7, התהווה בסביבת תל אשדוד כפר ערבי בשם איסדוד,^{[דרוש מקור]} שיבוש של השם "אשדוד". הכפר שכן על מורדות התל, על דרך הים הקדומה, ומרחקו מהים היה כ־5 ק"מ. במהלך המאה נבנו על ידי הערבים מצודות חוף לאורך מישור החוף הדרומי במטרה להגן על העיר^{[דרושה הבהרה]} מפני פלישת אוניות האימפריה הביזנטית. מצודה כזו נבנתה בסביבת שרידי העיר אשדוד ים, וכונתה קָלעת אל-מינָא (בעברית: "מבצר הנמל").

הכפר המשיך להתקיים גם במהלך התקופה הצלבנית.^{[דרוש מקור]} במהלך התקופה הממלוכית, ציין הסולטאן הממלוכי קאיתבֵּאי כי עבר בכפר במהלך מסעו לעיר דמשק ב־1477. בשנת 1596 תועד הכפר עם אוכלוסייה של 413 נפש. מיקומו על דרך הים הביא לעלייה בחשיבותו בתקופה העות'מאנית, אז התפתח הכפר לעיירה, ובה חאן (אכסניה) ששימש כתחנה לגביית מס דרכים. במהלך המאה ה־19 נבנה על ידי השלטון העות'מאני מעל ואדי סוכריר (נחל לכיש) גשר שחצה את הדרך בין מג'דל ליבנה. הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה, ונקרא בשם ג'סר איסדוד. עד סוף המאה השתרע הכפר על כל מורדותיו המזרחיים של תל אשדוד.

במלחמת העולם הראשונה נמל קטן שהיה סמוך לאיסדוד שימש את הבריטים במתקפת 1917, והובאו לעיירה פועלים רבים ממצרים. ב־10 בנובמבר אותה שנה נכבשה איסדוד בידי החטיבה הרכובה האוסטרלית הראשונה של אנזא"ק, במסגרת הכיבוש הבריטי של פלשתינה (א"י). במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני תושבי איסדוד שניסו להורסו. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ־1931 מנתה אוכלוסיית איסדוד, שכבר הייתה לעיירה, 3,140 נפש, והיישוב שהכיל 764 בתים, שימש מרכז עירוני לכפרים בסביבה. בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945, שטחי אדמותיה של איסדוד עמדו על 47,871 דונם והאוכלוסייה שלה מנתה 4,910 נפשות. באיסדוד התקיימה מועצת כפר.

מבנה העיירה

השוק באיסדוד בין השנים 1945-1939 ישנן 6 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

איסדוד גבלה באדמות הכפרים חמאמה ובית דראס בדרום, בטאני אלע'רביה, ברקה, ביצרון וגן יבנה במזרח, יבנא ובשית בצפון־מזרח, שבט ערב סוכריר בצפון, ובים התיכון במערב. הכביש הראשי שעבר באיסדוד עקף את העיירה ממזרח, ומסילת הרכבת לוד־עזה עברה ממערב לה, על דיונות החול.

האוכלוסייה הערבית באיסדוד הייתה בעיקרה מוסלמית, וחקלאות הייתה מקור ההכנסה העיקרי בה. הגידולים העיקריים היו פירות - בעיקר הדרים, ענבים ותאנים - וגם חיטה. התושבים עסקו בנוסף לאלו גם במסחר, ובאיסדוד היו מספר חנויות, וכן התקיים בה שוק שבועי בימי רביעי.

הבתים בעיירה היו בני קומה אחת ונבנו מאבני כורכר, והחאן שלה עמד מדרום-מערב לתל. את המים צרכו תושבי הכפר מבאר בנויה ומשלוליות חורף שהיו מוקפות בעצי דקל ותאנה. בכפר התקיימו מסגד אחד מרכזי ושני בתי תפילה ובהם אחוזות קבר של דמויות חשובות. המסגד נבנה בתקופת שלטונו של הסולטאן הממלוכי ביברס (1260-1277), ובצמוד לו שכנה אחוזת קבר שלישית שתושבי איסדוד האמינו שהיא שייכת לסלמאן הפרסי, הספר האישי של מוחמד. בית תפילה אחד נהגו התושבים לשייך לשייח' מצרי בשם אבראהים אל־מטבולי, ושני היה אחוזת הקבר של השייח' אחמד אבו אל־איקבאל. זו האחרונה הייתה אחוזת הקבר היחידה ששרדה לאחר נטישת העיירה והריסתה; המבנה הראשי היה בעל קשת גדולה וחלונות גבוהים, ומבנה קטן נוסף היה בעל כיפה לבנה בו שכן הקבר עצמו. באיסדוד התקיימו שני בתי ספר יסודיים: בית ספר לבנים שנפתח ב־1922, ובית ספר לבנות שנפתח ב־1942.

• 
  רועי צאן ליד איסדוד, ציור של דייוויד רוברטס, 1839
• 
  איסדוד, הדיונות שסביבה ונחל סוכריר במפת הקרן לחקר ארץ ישראל, 1880
• 
  תחריט עץ של איסדוד מ-1881 על פי ציורו של הארי פן; קבר השייח' איברהים אל־מטבולי בשמאל הציור
• 
  מפה של איסדוד לפי הבתים והרחובות שלה שערכה רשות המדידות המנדטורית ב־1945
• 
  צילום אוויר של איסדוד, 1932

מלחמת העצמאות

חייל בריטי שומר על מסילת הרכבת ליד איסדוד, ומאחוריו הפילבוקס הסמוך לגשר עד הלום, 1947

עיתונאים זרים נכנסים לאיסדוד הריקה לאחר שהצבא המצרי עזב את העיירה, 1948

לפי תוכנית החלוקה הייתה איסדוד מיועדת להיכלל בשטח המדינה הערבית. בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, שהתאפיין במאבק על השליטה בדרכים, בערים המעורבות ובאזורי הסְפַר, חטיבת גבעתי הייתה עסוקה בגיוס ואימון של חיילים חדשים. בתחילת ינואר 1948 נשלחו מגויסים חדשים מראשון לציון לגדוד 52 בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב) שהוצב בגן יבנה. ב־9 בינואר, נשלחו שתי כיתות מגדוד זה, כאשר כל כיתה מנתה 25 חיילים, כדי לסייר ממערב לכביש הראשי שעבר באזור, וליד מסילת הרכבת של לוד־עזה. אחת מהכיתות נקלעה למארב של בדואים משבט ערב סוכריר, שהגיעו מהכפר אבו סווירה ששכן על גדות ואדי סוכריר, ו-11 חיילי גבעתי נהרגו. בתגובה לאירוע מפקד חטיבת גבעתי הורה לבצע פעולת תגמול, שמטרתה הייתה להרוס את הכפר אבו סווירה והריגת תושביו הגברים, אך תושבי הכפר ברחו ממנו כבר בלילה שלפני כן לאחר שהוזהרו על ידי הבריטים. פעולת תגמול זו של גבעתי נקראה קרב סוכריר.

עם ההכרזה על קום המדינה ולאחר תום המנדט הבריטי פלשו צבאות ערב למדינת ישראל. יעדו של חיל המשלוח המצרי היה חדירה לישראל דרך רצועת עזה, וניעה לכיוון העיר תל אביב תוך כדי נטרול הכוחות הישראליים במישור החוף הדרומי. על הגדוד ה־6 של החיל המצרי הוטל לכבוש את העמדות שבאיסדוד. במהלך מבצע ברק נכבשו על ידי ישראל מרבית הכפרים הערביים שהיו בסביבת איסדוד, וב־12 במאי פוצצו חבלני גבעתי את ג'סר איסדוד (שנקרא לימים גשר עד הלום). המצרים הספיקו לכבוש את איסדוד, התקדמו צפונה ונעצרו בג'סר איסדוד (מכאן השם "עד הלום"). הידיעות הראשונות על התקדמות הצבא המצרי הגיעו מניצנים. הכוחות הישראליים ניסו להפציץ אווירית את הטור המצרי בסמוך לגשר (הפעולה המבצעית הראשונה של טייסת 101, הטייסת הראשונה של חיל האוויר), אך ההפצצה נחלה כישלון, כאשר שני מטוסים התרסקו וטייס אחד נהרג. מחשש שכוונות המצרים להתקדם צפונה, חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב הוציאו לפועל את מבצע פלשת לבלימת חיל המשלוח המצרי בציר החוף, ומנקודה זו ואילך עמדה איסדוד על קו החזית שבין הכוחות הישראליים והמצריים.

"כולנו עייפים. המצרים נמצאים כרגע באשדוד אך מחר הם עלולים לנוע לתל אביב אם לא נעצור בעדם. על אף העייפות, ולמען המשפחות שלנו נצא גם הלילה."

— אריה קוצר, מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, בתדריך לפלוגתו לפני היציאה למבצע פלשת בלילה שבין ה־2 ל־3 ביוני 1948

בלילה שבין ה־2 ל־3 ביוני יצאו כ־1,100 לוחמי גבעתי של גדוד 51 וגדוד 54 מגן יבנה בפיקודו של צבי צור לכיוון הגשר, ועמדו מול כ־2,300 חיילים מהגדוד המצרי המובחר, גדוד 9. כוחות אחרים של חטיבת הנגב שניסו לתקוף את איסדוד, נסוגו באבדות כבדות. המתקפה של הכוחות הישראליים במבצע פלשת נחלה תבוסה, ו־50 חיילים נהרגו בה.

"התקפה זו נהדפה אמנם, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא - ריתוק הצבא המצרי לעמדותיו. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר כי ההתקפה היהודית על איסדוד היוותה נקודת מפנה במאבק הישראלי־מצרי."

— אסמאעיל אל־שריף, מפקד ביחידת האחים המוסלמים של חיל המשלוח המצרי

לאחר שלושה ימי הפוגה, כבשו המצרים את ניצנים, ועוד 50 חיילים ישראלים נהרגו. בין ה־7 ל־8 ביוני תקף "כוח סרגיי" של חטיבת הנגב את תחנת הרכבת סמוך לאיסדוד וגדוד 52 את איסדוד. איסדוד הייתה ריקה מחיילים מצריים, והתושבים ברחו לכיוון החולות עם כניסתו של הגדוד לעיירה. גדוד 52 חזר לבסיס לאחר מכן, וגם התושבים חזרו לביתם. כוח סרגיי לא הצליח לכבוש את תחנת הרכבת ונסוג. המצרים שעדיין נשארו מדרום לג'סר איסדוד, חזרו ב־10 ביוני לאיסדוד עם היכנסה לתוקף של ההפוגה הראשונה. גמאל עבד אל נאצר (שלימים הפך לנשיא מצרים), אשר שירת כקצין בצבא המצרי במהלך המלחמה, הוצב באיסדוד לשם מעקב אחר הפעילות הישראלית באזור. בין ההפוגה הראשונה לשנייה תקפו כוחות ישראלים את מבואות איסדוד, ויחידת שועלי שמשון ניסתה לכבוש את העמדות בעיירה בחזרה מידי המצרים. עד סיום ההפוגה השנייה באוקטובר 1948, הייתה רגיעה בין הכוחות, אז החל מבצע יואב, אשר במהלכו כותרה העיירה הערבית, וב־18 באוקטובר הופגזה מהאוויר ומהים על ידי צה"ל. בעקבות ההתקפות, הכוחות המצריים שבאיסדוד, מג'דל, ניצנים ויד מרדכי נסוגו דרומה לאורך החוף, ואיתם הרוב המכריע של תושבי איסדוד. ב־28 באוקטובר נכנס גדוד 152 ממחוז השפלה לאיסדוד. לפני המלחמה היו בעיירה כ-5,000 נפש, ועתה נשארו בה כ־300 תושבים שהניפו דגלים לבנים, וביקשו להישאר. בתחילה ניתנה להם הרשות להישאר, אך כעבור זמן מה הם גורשו דרומה, לאחר שמפקדת חזית דרום חזרה בה מהחלטתה.

לאחר המלחמה סירבה ממשלת ישראל לאפשר לפליטים הערבים לחזור לבתיהם, ותושבי העיירה נותרו במחנות הפליטים שבצפון רצועת עזה. המסגד של איסדוד פוצץ ביולי 1950 על ידי צה"ל בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום, משה דיין.

שרידי הכפר

מאיסדוד נותרו שרידים מעטים בלבד, המפוזרים סמוך לתל אשדוד, באזור לא מיושב. על השטחים של איסדוד הוקמו מושבים אחדים: בשנת 1949 הוקם בני דרום בחלק הצפוני של אדמות איסדוד, בשנת 1950 הוקמו שדה עוזיהו ושתולים בחלק המזרחי, ובשנת 1953 הוקם גן הדרום בחלק הצפוני של אדמותיה.

מאיסדוד נשארו שרידים של חמישה מהמבנים החשובים בה. לאחר פיצוץ המסגד, נשארו שרידיו הבולטים על ראש הגבעה בסמוך לצומת אמונים, בשטח שתחום בגדר חשמלית ומוכרז כשטח פרטי. לפני מספר שנים ביצעו אנשי שימור סריקות בסמוך למבנה וסגרו אותו לאחר מכן על מנת למנוע כניסת זרים. עמודיו וקשת הכניסה שלו עדיין עומדים על תילם, אך אחוזת הקבר של סלמאן אל־פאריסי לא שרדה. מסביב למסגד מפוזרות ערימות אבנים רבות שהיו שייכות לבתים הרבים שסביבו לפני ההריסה. כ־200 מטרים דרום־מערב למסגד נמצאים שרידיהם של בתי הספר של העיירה. על קירות בית הספר לבנות ניתן לראות את סממני המלחמה, שכן הם מחוררים בקליעים רבים. בסמוך לבתי הספר נמצאים שרידיו של מבנה החאן. המבנה הנטוש משמש כאתר צילום נפוץ לבני זוג לפני חתונתם. מבנה רביעי שנותר הוא אחוזת קברו של השייח' אבו אל־איקבאל, אחוזת הקבר היחידה ששרדה, שנמצאת מדרום לבתי הספר. מצבת הקבר בתוך המבנה מנותצת, אך המחראב של בית התפילה נותר שלם, ועליו כתוביות בערבית. בצמוד לכביש 4 נותר המבנה החמישי, שלם, נטוש, אטום ומכוסה בגרפיטי, ששימש כבית הקפה של העיירה, ושכן על הכביש הראשי שעבר בה.

• 
  חורבת המסגד בתל איסדוד
• 
  חזית המסגד
• 
  ראש שער הכניסה למסגד
• 
  מבנה הח'אן וקשתות הכניסה שלו
• 
  קבר השייח' אבו אל־איקבאל

אנדרטאות

עמדת מקלע ויקרס שהקים הצבא המצרי, סמוך לגשר עד הלום

לאחר המלחמה הוקמו באשדוד מספר אנדרטאות לזכר החללים הישראלים והמצרים שנהרגו בקרבות על איסדוד:

• בפארק בן-גוריון (בכניסה לרובע ב') ניצבת אנדרטה לנופלים על שחרור אשדוד במלחמת העצמאות.
• ממערב לגשר עד הלום נמצא "פארק עד הלום" ובו קיים קיר הנצחה לחללי צה"ל שנפלו בקרב עד הלום.
• בפארק עד הלום ניצב אובליסק לזכר החללים המצריים שנפלו בקרב עד הלום, שהוקם ב־1987 במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

• 
  האנדרטה לנופלים על שחרור אשדוד במלחמת העצמאות, שממוקמת בפארק בן-גוריון בעיר אשדוד
• 
  האובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, בפארק עד הלום, מזרחה מאשדוד

לקריאה נוספת

• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד־1994, עמ' 97–114.
• אריה חשביה, "עד הלום", סיפורו של גדוד 53 מחטיבת גבעתי תש"ח, הוצאת משרד הביטחון, 2005.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל פורטל אשדוד הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר אשדוד. בפורטל תמצאו מידע נגיש אודות ההיסטוריה של העיר, אתריה והאנשים המרכיבים אותה, הרבעים וכל מה שיש לדעת אודות העיר הגדולה במחוז הדרום בישראל.

מדיה וקבצים בנושא איסדוד בוויקישיתוף

• ביקור בתל איסדוד מאמר וגלריית תמונות באתר "היסטוריה על המפה"
• חמישה שודדי עתיקות נתפסו במהלך חיפוש זהב עתיק בתל אשדוד , באתר "היסטוריה על המפה", 30 בדצמבר 2012
• מיכאל יעקובסון, סקירה על שרידי הכפר איסדוד, באתר "חלון אחורי", 4 במאי 2014