איי מרקיז

איי מרקיז
Îles Marquises
נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס השקט
קואורדינטות	9°00′S 139°30′W / 9°S 139.5°W
שטח	997 קילומטר רבוע
גובה מרבי	Mont Oave
נתונים מדיניים
מדינה	צרפת
אוכלוסייה	9,478 (2022)
אזור זמן	UTC−09:30
על שם	גרסיה הורטאדו דה מנדוסה, המרקיז החמישי של קנייטה
	(למפת פולינזיה הצרפתית רגילה) פפאטה פאאה טאיאוהא רורוטו האוקיינוס השקט איי מרקיז (למפת איי מרקיז רגילה) איי מרקיז

איי מרקיז (בצרפתית: Îles Marquises) הם קבוצת איים בפולינזיה הצרפתית שבאוקיינוס השקט.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת האיים משתרעת לאורך של 400 ק"מ, בין קווי הרוחב: '50 7º עד '35 10º דרום, וקווי האורך '25 138º עד '50 140º מערב, בערך 650 עד 1,000 ק"מ דרומית לקו המשווה וכ-1,500 ק"מ צפונית-מזרחית לטהיטי.

בקבוצת איי מרקיז כ-20 איים המרוכזים בשתי קבוצות משנה. הקבוצה הצפונית כוללת את שלושת האיים המיושבים נוקו היווא (Nuku Hiva), אוא פואו (Ua Pou), אוא הוקה (Ua Huka) והאיים הבלתי מיושבים איאו (Eiao) והאטוטו (Hatutu). הקבוצה הדרומית כוללת את האיים המיושבים היווא אוא (Hiva Oa), טאהואטא (Tahuata), פאטו היווא (Fatu Hiva) והאיים הבלתי מיושבים פאטו הוקו (Fatu Huku) ומוטאנה (Motane). האי הגדול ביותר הוא נוקו היווא, שטחו 339 קמ"ר. שטחם הכולל של האיים הוא 1,243 קמ"ר.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

את השם "איי מרקיז" נתן לקבוצה מגלה הארצות הספרדי אלברו דה מנדניה כשהגיע לאיים בשנת 1595, במהלך מסעו מפרו לאיי שלמה. מנדניה קרא לאיים "איי מרקיז מנדוסה" (Las Islas de Marquesa de Mendoza) על שם פטרונו, דון גרסיה הורטאדו דה מנדוסה (Don Garcia Hurtado de Mendoza) המרקיז של קנייטה (Marquis de Cañete) והמשנה למלך השולט על פרו.

האיים היו קרויים בפי הפולינזים הקדומים "איי היווא". שמותיהם של שלושה מתוך ששת האיים המאוכלסים, כולל שני האיים הגדולים ביותר, כוללים את המילה "היווא" (ארץ גדולה): נוקו היווא, היווא אוא ופאטו היווא.

הילידים קוראים כיום לאיים "טה אנאטה הנואה" (Te Enata Henua), כלומר "ארץ בני האדם".

טופוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיים הם פסגות של הרי געש כבויים, בחלקם תת-מימיים שעברו תהלכי בלייה. רכסי סלעים גבוהים המגיעים עד גובה של כ-1,000 מ' (הפסגה הגבוהה ביותר 1,260 מ', מצויה באי נוקו היווא), שפסגותיהם משוננות, מרכיבים את רוב נופם של האיים. הרכסים מגיעים בדרך כלל עד קו המים. פלגי הרים חתרו ברכסים עמקים עמוקים וצרים מוקפים בקירות תלולים של בזלת. חוף הבנוי מרצועה צרה של חול געשי שחור נוצר בפתחי העמקים אל הים, כשמשני צדדיו יורדים רכסי ההרים בתלילות לתוך הים. אין באיים מישורי פנים או רמות, ולחלק מהעמקים ניתן להגיע מהים בלבד. למרות האקלים הסובטרופי, לא נוצרו שוניות אלמוגים ליד חופי האיים. הסיבה לכך היא כנראה בשל זרם הומבולדט, זרם ימי קר שמקורו באנטארקטיקה, והמגיע לאיים ממזרח דרך חופה של פרו. חופי האיים בלתי נגישים, למעט מספר מועט של נמלים טבעיים ולכן, התושבים הראשונים התנחלו בפתחי העמקים.

צומח וחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיים עשירים בצמחייה הכוללת כארבע מאות מינים מוכרים, רבים מהם זהים לאלו שבאיי החברה. ביניהם: בננות, בטטות, כותנה, במבוק, קנה סוכר, קוקוס ודקלים ננסיים. לעומת זאת, עולם החי דל למדי: יונקים מעטים (בעיקר כלבים, עכברושים וחזירים; גם עולם החרקים והדו־חיים מצומצם. מתוך עשרים מיני הציפורים יותר ממחצית הם ציפורי ים. הים לעומת זאת, עשיר בבעלי חיים כמו בשאר האיים שבאזורים הסובטרופיים של פולינזיה.

האקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים באיי מרקיז הוא סובטרופי ומושפע מרוחות הסחר הדרום מזרחיות, ומהים המקלים על עומס החום. הטמפרטורה הממוצעת היא 30 מעלות צלזיוס. תחום הטמפרטורות נע בין 21 ל-32 מעלות. לעיתים נדירות יורדת הלחות מתחת ל-80% וכמות המשקעים נעה בין 750 מ"מ ל-2,500 מ"מ לשנה.

רוחות הסחר הדרום מזרחיות מביאות את ענני הגשם, ולכן צד האיים הפונה לרוח (צד דרום ומזרח) מקבל כמות משקעים גבוהה יותר מאשר הצד המוסתר מהרוח שבו קיימים תנאי יובש חצי מדבריים. לכן, האזורים הדרומיים והמזרחים של האיים משופעים בצמחייה אקזוטית עבותה, בעוד החופים הצפון מערביים צחיחים יחסית, וצמחייתם מורכבת מעצים נמוכים ועשב יבש. האיים הנמוכים יותר (למשל אוא הוקה) או איים בצלם של איים גבוהים (למשל אוא פואו החוסה בצלו של היווא אוא) מקבלים מנת משקעים קטנה יותר מהאיים הגבוהים. הגשם יורד באיים במשך כל השנה, אם כי הוא תדיר יותר בין ינואר ליולי. בצורת משפיעה על הצמיחה ותנובת הפרי של הקוקוס ועץ הלחם. בעבר היו באיים עונות בצורת ממושכות (4 שנים בהיווא אוא ושבע שנים באוא פואו).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה באיי מרקיז[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה המרקזית משויכת לקטגורית השפות הפולינזיות המזרחיות מרכזיות, יחד עם, בין השאר הוואית, טהיטית, טואמוטית ומאורית. כל הילידים דוברי שפות אלו קשורים תרבותית וגנטית, מאחר שהיגרו לאוקיינוס השקט ממולדת קדומה במערב פולינזיה. בין הוואית (הניב הפולינזי המדובר בהוואי) ובין השפה המרקזית, ליתר דיוק, הניב המדובר בקבוצת האיים הדרומית של איי מרקיז, קיים דמיון גדול. עובדה זו הביאה חוקרים למסקנה שהוואי יושבה במקור על ידי ילידים מדרום איי מרקיז, אם כי קיימים חוקרים אחרים שסבורים כי הוואי יושבה על ידי ילידים מטהיטי.

מההתיישבות הראשונה ועד לפני בוא האירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנאלוגיה שמקורה במאה ה-19 כוללת 90 דורות של תושבי האיים עד לאבות הקדמוניים, האלים אטאה (Atea) ואטאנואה (Atanua). האדם הראשון המוזכר בגנאלוגיה קרוי טיקי (Tiki). אין ספק שהמתיישבים הראשונים הגיעו מהמערב, על פי התרבות, החפצים, השפה ושמות פולינזיים מסורתיים למקומות באיים. ההנחה היא שמקורם של התושבים הראשונים מטונגה או סמואה.

מחפירות ארכאולוגיות שנערכו באיים מצטיירים השלבים הבאים בהיסטוריה של האיים:

שלב ההתיישבות (150 לפנה"ס עד 100 לספירה): חפצים מהתקופה המוקדמת ביותר של ההתיישבות כגון חכות ומשקולות לחכות, מעידים שהמתיישבים הראשונים התגוררו בסמוך לים והיו תלויים מאוד במקורות מזון ממנו (כלומר הם לא עסקו בחקלאות או בגידול בעלי חיים). לא נמצאו עצמות בעלי חיים מבויתים כדוגמת חזירים ותרנגולות. לעומת זאת נמצאו עצמות דגים, צבי ים ועופות ים (יסעור וסולה). שברי חרסים מעידים שהמתיישבים הראשונים הגיעו מאזור תרבות לפיטה שבמערב פולינזיה, או שהיה קשר בין מזרח למערב פולינזיה.
שלב ההתפתחות (100 לספירה עד 1200 לספירה): המתיישבים התפשטו לתוך האיים. סוגי חדשים של חכות דיג וקרדומים נמצאו בחפירות. חפצים כגון קולפנים, מגרדות, ומחבטים לטיפול בירקות מעידים על מעבר לחקלאות. פרי עץ הלחם הפך לחלק חשוב מהתזונה. כמו כן נמצאו עצמות כלבים וחזירים בכמויות מעטות (כלבים נכחדו מאיי מרקיז בסופו של דבר). ילידים מאיי מרקיז מיישבים את איי גמבייה, אי הפסחא ואת ניו זילנד.
תקופת ההתפשטות (1100 לספירה עד 1400): לבסוף, האוכלוסייה התפשטה לכל האזורים הראויים למגורים, כולל פנים העמקים. מתחילים להופיע הפלטפורמות המוגבהות המשמשות בסיס לבתי המגורים (בשפת האי פאהפאה (paepae)), ואתרים מבוצרים מעידים שתחרות על משאבים כנראה הובילה למלחמות. בערמות האשפה מתחילים להופיע סרטנים ועצמות אדם חרוכות המעידות על קניבליזם. כמו כן נמצאים עצמות חזירים, אך לא מצויים יותר כלי חרס. דמיון בין חפצים ממקורות שונים מעיד על קשר עם איי טואמוטו ואיי החברה.
התקופה הקלאסית (1600-1400): המבנים הדתיים והטקסיים, חלקם בגודל מרשים ניבנו אחרי שנת 1400. הכיכרות הציבוריות שנועדו לחגיגות וריקודים ופסלי הטיקי הגדולים אופייניים לתקופה קלאסית זו. על מנת להאכיל את האוכלוסייה הגדלה, ניבנו טרסות ותעלות השקיה לגידול שורש הטארו.

התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה בסוף התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכאולוגים הגיעו למסקנה כי צפיפות האוכלוסייה הגיע למקסימום שהדיג והחקלאות הייתה יכולה לכלכל, בתקופה בה הגיעו האירופאים הראשונים, בסוף המאה ה-16. וזאת בהתבסס על דוחות מהתקופה, ובהתחשב בשרידים של יסודות הבניינים שנמצאו בכל מקום בו ניתן לגדל מזון. מספר התושבים באיים בתקופה זו מוערך בכ-100,000.

סחר

כבר בתקופה זו תושבי איי מרקיז היו נוהגים לסחור עם תושבי האיים השכנים איי החברה ואיי גמבייה, אולם, ניצול יתר של משאבי טבע באיי גמבייה הביאו להפסקת הסחר בין האיים.

חקלאות

פרי עץ הלחם היה היבול העיקרי. כל פעם שנולד תינוק נטעו לכבודו עץ שפירותיו היו שייכים לתינוק. משפחות נטעו עצים בחצר ליד הבית, בעוד שלמנהיגים היו מטעים. היו מעל שלושים מינים של עץ לחם. העצים שדרשו טיפול מועט, הניבו שניים, שלושה ואפילו ארבעה יבולים בשנה. היבול העודף אוחסן בבורות מיוחדים ועבר תהליך תסיסה שייצר משחה הקרויה מה (ma). בצורת משחה ניתן היה לשמור את העיסה כ-40 שנה. משחת עץ הלחם זו הייתה המגן בפני רעב הנובע מבצורת. בתקופת בצורת הפרי היה נושר מהעץ לפני שהבשיל.

מוצרי חקלאות נוספים שגידלו הילידים כללו קוקוס, בננה, קנה סוכר, בטטות ושורש טארו. כמו כן גידלו הילדים את שיח הקאבה (Piper methysticum Kava), שמהשורש שלו הכינו משקה בעל השפעה נרקוטית מרגיעה. נטיעות התבצעו בזמן גאות או ירח מלא להבטיח שהצמחים יהיו בריאים והפירות גדולים ומרובים.

דיג

הדיג נערך ביחידות או על ידי קבוצת מומחים שהתגוררה בחלק מקודש סמוך לים ודגה (באמצעות סירות קאנו ורשתות) עבור מנהיג השבט (האקא-איקי) של העמק. בזמן מסעות הדיג עבור המנהיג הוטל איסור על כל פעילות ודיבור. אם הדיג היה מוצלח, נערך משתה (קואינה) והדגים חולקו לכל מי שהתגורר בעמק.

דיג התבצע לא רק ברשתות, אלא גם בחכה שבקצה קרס עשוי משריון צדפה או מעצם אדם, חניתות וצלצלים, מלכודות ורעל.

אלי הדיג היו מרובים. לכל סוג של דיג היה אליל משלו. אל הדיג הראשי היה קרוי טאנאאוא (Tana'oa) הקרוי גם "טה פאטו מואנה" (שליט הים).

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלים היו קרויים אטואה (atua). בניגוד למקובל בתרבות המערבית האלים לא נבדלו בצורה ניכרת מבני האדם. אטואה היו ישויות בעלי תכונות וכוחות כמו בני האדם, רק בצורה מוגברת. חלק מבני האדם היו אטואה בחייהם ורובם נהיו אטואה לאחר מותם.

פנתאון האלים של ילידי איי מרקיז עשיר למדי וכלל בין השאר את האבות הקדמוניים בני הזוג אטאה (Atea) ואטאנואה (Atanua), טו (Tu) אל המלחמה, טיקי האדם הראשון, טונופיטי (Tonofiti) ואשתו האנאאו (Hanau) שליטי השאול.

לכל פעילות מיוחדת או לכל תופעת טבע היה אל משלה. כך היו אלים שהיוו הפטרון של בוני הסירות והמגלפים בעץ, ואלים שהיו פטרוני הזמרה.

רוחות האבות הקדמוניים של מנהיגים וכוהנים נוכחו בדמויות העץ או האבן שזכו לסגידה במקדשים (me'ae). במקומות פולחן משפחתיים סגדו לרוחות האבות הקדמוניים של המשפחה.

מבנה חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבטים: חלק מהעמקים יושבו על ידי שבט אחד, חלק מהעמקים הגדולים יושבו על ידי יותר משבט אחד. כל שבט נשלט על ידי מנהיג הקרוי האקא-איקי (haka-iki). אף על פי שלשליט חזק הייתה השפעה על עמק שלם כשמתחתיו היו מנהיגי משנה, לא היו מלכים ששלטו על איים שלמים. יש עדויות כי במשך השנים נוצרו מעמדות נבדלים בין משפחת המנהיג לשאר השבט. אם כי הפער ביניהם היה קטן. אדם נהיה מנהיג אם היה בראש משפחה גדולה ועשירה, שיצר ברית עם משפחות אחרות בעלות עוצמה באמצעות נישואים או אימוץ.

משק הבית: אזור המגורים הטיפוסי כלל בית לשינה, בית אוכל לגברים, בית בישול שבו היה התנור באדמה אומו (umu) והמקום בו התבצע הפולחן הדתי המשפחתי, בדרך כלל מקום מגודר שבו הוגש מזון לאל המשפחתי. בדרך כלל התגוררו באתר כזה חמש עד שש משפחות. בסמוך היה הבור לאחסון פרי עץ הלחם שעבר תסיסה. עצי לחם, קוקוס ובננות נטעו מסביב. מבנים נוספים כללו אזורים מגודרים לקני סוכר ועץ תות (שמקליפתו יצרו אריגים) ודיר חזירים.

גברים ונשים: כמקובל בתרבויות הפולינזיות נעשתה הבחנה בין גברים שהיו "קאפו" (kapu) כלומר בעלי זכויות ונשים שהיו חופשיות. עם זאת, גם נשים יכלו להיות מנהיגות של שבטים או כוהנת קדושה בהתאם ליכולתה ולשושלת המשפחתית שלה.

משלח יד: תפקידו של אדם בחברה או מומחיותו היו חשובים יותר ממוצאו. בצמוד למנהיג היו ה-טאוא (tau'a), כוהני הדת שתפקידם לשמור על שרידי גופות המנהיגים והכוהנים במקדשים, לנהל את הטקסים הדתיים השבטיים, ולשמש כקולם של האלים. אחריהם בדרגת החשיבות היו הזמרים שניהלו טקסי דת חשובים פחות. דעתם של מפקדים צבאיים (tuhuna o'ono) הייתה נחשבת גם בעניינים אזרחיים. מומחים אחרים כללו נוטעי עצים, דייגים, בוני סירות, מכיני רשתות, יוצרי מחצלות, בנאים, יוצרי אריגים, מקעקעים, וכדומה.

מלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי איבה התחילו כאשר מנהיג או הכוהן שלו חטפו אנשים משבט שכן לצורך קורבן אדם עבור פולחן שנראה להם הכרחי. מהרגע שהקורבן או הקורבנות נהרגו, קרובי משפחתם שאפו לנקם כנגד התוקפים. לעיתים הצורך בנקמה נבע מעלבון אישי, למשל כשקבוצה מארחת לא הסבירה פנים לקבוצה מתארחת. לאחר ההרג הראשון החל מעגל נקמה עד שאחת הקבוצות בקשה שלום, נמחתה מעל פני האדמה או שברחה למקום אחר. השלום שב למקומו, ובריתות נחתמו על ידי החלפת קורבנות אדם או צבי ים ששימשו לעיתים קרובות תחליף לקורבן אדם.

בכל אחד מהאיים היו קיימות טינות מסורתיות. מלחמות התחוללו בין קבוצות השבטים העיקריות של היווא אוא, "נוקו" של החלק המערבי של האי ופפאנה מהחלק המזרחי שלו. אך, אם התחוללה מלחמה בכל האי שתי קבוצות אלו התאחדו כנגד כל השאר. היו גם יריבויות בין האיים.

לעיתים הקורבנות במלחמות אלו נאכלו, כנראה כצורה של נקם.

המפגש עם האירופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1595 - האדמירל הספרדי אלברו דה מנדניה הפליג מפרו בשליחות המשנה למלך בניסיון לחזור על מסע שערך כמעט 30 שנה לפני כן ב-1568, ובו גילה את איי שלמה שבמלנזיה, ובטעות חשב כי גילה בהם זהב. ב-21 ביולי 1595 מגלה מנדניה את האי הדרומי ביותר של איי מרקיז "פאטו היווא", ואחר כך את האיים מוטאנה, טאהואטא והיווא אוא, ומכריז על כל ארבעת האיים כרכוש מלך ספרד. אף על פי שהספרדים התקבלו בידידות רבה על ידי התושבים, הם הרגו כ-200 מהילידים בתקריות שונות. לפני שעזבו, שכבו הספרדים עם נשים מקומיות ולאות תודה זרעו תירס. תירס לא התפתח באקלים של איי מרקיז, מחלות מין (בעיקר עגבת) זכו לעומת זאת להצלחה גדולה יותר עקב חיי המין החופשיים של תושבי האיים. חלפו קרוב למאתיים שנה לפני שהאיים זכו לביקור נוסף.
1774 - מגיע לאיים הקפטן ג'יימס קוק. ביקורו היה פחות טראומטי מביקורם של הספרדים, אף על פי שגם במסע זה נשפך דם.
1791 - מתגלה קבוצת האיים הצפונית של איי מרקיז על ידי האמריקני ג'וזף אינגרהאם (Joseph Ingraham) שעסק בסחר פרוות בין צפון מערב ארצות הברית וסין.^[1]
1811 - קפטן ויליאם רוג'רס (William M. Rogers) מגלה עצי אלגום (sandalwood) באיים ואוסף כמאתיים טון עצים לסחר בסין. עצי אלגום נאספו באיים עד 1821, מלאי העצים החל להידלדל.
1813 - דויד פורטר (David Porter) סגן בחיל הים האמריקני נמצא באוקיינוס השקט במטרה ללכוד ספינות לווייתנים בריטיות, בזמן מלחמת 1812 בין ארצות הברית לבריטניה (1812–1815). הוא נוחת בנוקו היווא וכורת ברית עם שבט אחד (Tei'i) כנגד שבטים אחרים (Hapa'a ו-Taipi). אחרי ששבטים אלו הוכנעו, הוא מנסה לספח את איי מרקיז לארצות הברית בשנת 1814. הוא מחתים את המנהיגים על עצומה הקוראת לנשיא ארצות הברית להיות "מנהיג המנהיגים". אלא שהנשיא מדיסון לא רצה באחריות על האיים. וזמן קצר אחרי שפורטר עזב, הקבוצה שהשאיר בנוקו היווא הותקפה ונמלטה להוואי.
1830 - ציידי לווייתנים מבקרים באופן תדיר באיים לצורך אספקה לספינות בזמן הפריחה של צייד הלווייתנים בשנים 1832–1839.
1839 - מיסיונרים קתולים צרפתים מגיעים לאיים ופוגשים אדישות ולעג מצד הילידים; אבל הכנסייה הקתולית תמכה במיסיונרים והם התמידו. בסופו של דבר רוב האוכלוסייה המירה את דתה לנצרות קתולית.
1842 – האדמירל הצרפתי דופיטיה-תואר (Dupetit-Thouars) נוחת בטאהואטא ומשתלט על כל קבוצת האיים הדרומית של איי מרקיז. מאוחר יותר באותה שנה הוא מפליג לטאיאוהא (Taiohae), נוקו היווא, אוסף את ראשי השבטים ומכריח אותם להודות בשלטון הצרפתי.
1845 פאקוקו (Pakoko) מנהיג מקומי ב-טאיאוהא, מכריז על מרד בצרפתים, בשל שבירת טאבו על ידי חיילים צרפתים. הוא מורה להרוג שישה חיילים צרפתים ואחד מהם מוקרב לאלוהיו. פאקוקו נשפט והוצא להורג על ידי הצרפתים. לילידים הוא מסמל את רוח המרי המקומי לשלטון זר.

התנגדות אקראית לשלטון הצרפתי ומעשי תגובה על ידי הצבא הצרפתי נמשכו בכל המחצית השנייה של המאה ה-19. עם זאת, חלומו של דופיטיה-תואר להפוך את איי מרקיז לבסיס ימי ולצומת חשוב באוקיינוס השקט לא התגשם. במחצית השנייה של המאה ה-19 הצרפתים התמקדו ביישוב טהיטי ואיי מרקיז הוזנחו.

ההשפעה הביולוגית של המפגשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר חוקרי ארצות וסוחרים מערביים החלו לבקר באיים במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 חיו באיים בין 80,000 ל-100,000 תושבים.

בשנת 1863 חיו באיים כנראה 9,000 עד 10,000 תושבים. ב-1904 נותרו רק 4,000; ב-1911 2,890; בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 נותרו רק 1,800. "כולל מעט לבנים, בני תערובת (לבנים וסינים)".

בשנת 1923 התדלדלה האוכלוסייה לכדי 1,200 תושבים בלבד.

האדם הלבן הביא עמו (ועדיין מביא) עגבת, זיבה, סוג של שחפת מהירה, שפעת ומחלות נוספות. מחלת אבעבועות שחורות עשתה שמות בשניים מקבוצת איי הצפון, והסינים הביאו את הצרעת. גם מחלות קלות יחסית היו קטלניות באיי מרקיז מכיוון שלתושבים לא היה חיסון טבעי כנגדם.

התנוונות האוכלוסייה מיוחסת הן למחלות שהילידים לא היו מחוסנים כנגדם, הן למשקאות משכרים, סמים וטבק, והן לחיים הנרפים שניהלו הילדים כתוצאה משבירת הסדר המסורתי הישן. שיפור במצב הבריאות הביא להתאוששות. ב-1926 היו 2,000 תושבים ב-1970 5,400 וב-1990 7,350.

איי מרקיז בתרבות העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי מרקיז עשירים במים, בצמחייה ירוקה ועבותה ובאקלים נוח ולכן בעלי הדימוי של גן עדן עלי אדמות משכו אליהם במשך השנים הרפתקנים ורומנטיקנים. הסופר האמריקני הרמן מלוויל התגורר תקופה קצרה בנוקו היווא ואף כתב על כך ספר "טאי פי" (Typee). הצייר האימפרסיוניסטי הצרפתי פול גוגן חי בערוב ימיו בהיווא אוא ואף קבור בה. לימים יבוא בעקבותיו הזמר הצרפתי ממוצא בלגי ז'אק ברל שאף קברו מצוי בהיווא אוא.

ב-2002 התפרסמה נוקו היווא כששימשה כאתר לעונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה האמריקנית "הישרדות".

איי מרקיז כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיים הם שטח צרפתי, חלק מפולינזיה הצרפתית, הכוללת ארבע קבוצות איים נוספות, איי החברה, איי טואמוטו, איי גמבייה איי אוסטרל. רוב התושבים הם קתולים.

המטבע כמו בכל פולינזיה הצרפתית הוא הפרנק הפסיפי (Comptoirs Francais du Pacifique franc)

המרכז האדמיניסטרטיבי מצוי בטאיאוהא (Taiohae) בנוקו היווא, בה מתגוררים כ-1,700 תושבים.

מקורות התעסוקה העיקריים הם בעבודות ציבוריות: עבור הממשלה, עבור הקהילה, הכנסייה הקתולית או בתי הספר, אך גם יוזמה פרטית: ייצור קופרה (קוקוס מיובש), דיג, גידול בקר וגילוף אמנותי של חפצי עץ כגון אלות קרב טקסיות, קערות, מגשים, פסלי טיקי וכלי נגינה. רוב הפסלים וחפצי האומנות האחרים נמכרים לתיירים. למעשה, תעשיית התיירות הפכה למקור התעסוקה וההכנסה העיקריים. סביב המקומות המרכזיים כגון טאיאוהא (Taiohae) בנוקו היווא או אטואונה (Atuona) בהיווא אוא, צמחו עסקים כדוגמת בתי מלון קטנים, מסעדות, ארגון טיולים, פעילויות לתיירים והשכרת רכב.

במהלך המאה ה-19 הכנסייה שיחקה תפקיד עיקרי בהרס התרבות המקורית על ידי איסור הלבוש המקומי, שירה וריקוד, שתיית קאבה, רחצה בעירום בפומבי, קעקועים, חניטת מתים ונוהגים דתיים ותרבותיים אחרים.

כיום מתרחשת תחייה של התרבות המקורית. בנוסף לייצור חפצי האומנות תוך שימוש בחומרים ודגמים מסורתיים חזרה לפרוח אומנות הקעקוע, שהייתה פעם סימן לעושר ומעמד חברתי. רבים מהתיירים נוהגים לחזור מהאיים עם קעקועים על הקרסול. בעשור האחרון, הניב של השפה הפולינזית, שהילידים המשיכו לדבר בביתם, הוספה לתוכנית הלימודים של בתי הספר. הכנסייה הקתולית מעודדת את חקר השפה. בניסיון להחיות את הריקוד המסורתי הוקמו קבוצות מחול. הרקדנים מבצעים גרסאות מודרניות של ריקודים מסורתיים כגון מחול החזיר ומחול הציפור (האקא מאנו).

תחיית התרבות המסורתית נמצאת בתחרות מול הסתערות הצרכנות המודרנית בדמות הטלוויזיה. כשילדי התושבים צופים בטלוויזיה בביתם הם נחשפים לסדרות סבון אמריקניות מדובבות לצרפתית, משחקי טלוויזיה, מופעי ספורט מפריז ופרסומות למוצרים שהתושבים כלל לא ידעו שהם צריכים. החינוך בבתי הספר נעשה בצרפתית, ומטיף לערכים ולאורח המחשבה הצרפתי. במטרה לקרב את התושבים, מפעיל הממשל הצרפתי תוכניות חברתיות שונות כדוגמת טיפול רפואי חינם ומענקי לידה עבור כל ילד שנולד באזורים דלי האוכלוסין.