איוויינייץ

**איוויינייץ - איבניץ**
**Iвяне́ц**
	סמל איוויינייץ סמל איוויינייץ
	הכנסייה הרומית-קתולית של הקדוש מיכאל באיוויינייץ
מדינה	בלארוס
וובלסט	מינסק
ראיון	וולוז'ין
תאריך ייסוד	1444
שטח	5.6652 קמ"ר
גובה	197 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	3,848 (1 בינואר 2024)
קואורדינטות	53°53′N 26°44′E / 53.883°N 26.733°E
אזור זמן	UTC+3
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת בלארוס רגילה) מינסק פינסק ברסט הומל גרודנו מוהילב ויטבסק אוקראינה פולין ליטא לטביה רוסיה איוויינייץ

איוויינייץ (בבלארוסית – Iвяне́ц; ברוסית: Ивенец; בפולנית: Iwieniec; ביידיש: איוועניץ בעברית: איבניץ) היא עיירה באזור מינסק בבלארוס, השוכנת על נהר בלור, 56 קילומטר מערבית למינסק.

תולדות העיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיירה מוזכרת לראשונה במסמכים מהמאה ה-14. האריה שבסמל העיירה לקוח מסמלו של בעל העיירה בשנים שלאחר תקופת ייסודה. בשנת 1702 נוסדו בעיירה כנסייה ומנזר של המסדר הפרנציסקני. איבניץ והאחוזה שבקרבתה היו רכושה של משפחת סולוהוב, משנת 1810 עברו לבעלותה של משפחת פלבקה^[1] בין מלחמות העולם שכנה איוויינייץ בשטח פולין. באיוויינייץ מפעל קדרות שתוצרתו משווקת ברחבי מחוז מינסק וכן בווילנה. בעיירה מפעלי תוצרת מזון, עיבוד עץ, תעשייה כימית, בית מלון ומוזיאון לתרבות מסורתית.

יהודי איוויינייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קהילת יהודי איבניץ

בשנת 1811 נמנו בעיירה 169 גברים יהודים. הידוע בילידי העיירה היהודים היה הרב אריה לייב שפירא (1787–1853), ר' לייבלה קובנר. בסוף המאה ה-19 היו בעיירה 288 בתי מגורים, מרביתם של יהודים. יהודי העיירה התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה.

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 פעלו בעיירה מפלגות ותנועות נוער יהודיות וציוניות, וכן הוקמו מוסדות חינוך ותרבות. טרם מלחמת העולם השנייה חיו באיוויינייץ כ־1,200 יהודים. בספטמבר 1939 נכנס אליה הצבא האדום, ועד מהרה נסגרו המוסדות היהודיים בעיירה.

העיירה נכבשה בידי הגרמנים ב־28 ביוני 1941, והחלו מעשי טבח בתושבים היהודים. ב־10 בנובמבר הוקם גטו. הגטו חוסל סופית ב־9 ביוני 1942, כאשר אחרוני יושביו נורו למוות מחוץ לעיירה. כ־70 יהודים בני העיירה שרדו את השואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל גרוסבאום-פסטרנק, "איוויינייץ", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 120–123.