אחזור קרקע בנמל ולינגטון
אחזור קרקע בנמל ולינגטון, בירת ניו זילנד, הייתה פעולה הנדסית שנעשתה בהדרגה מאמצע המאה ה-19 ועד 1970. היא שינתה כליל את קו החוף של העיר והוסיפה לה שטח של למעלה מ-1.55 קילומטר רבוע.
ייבוש הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתיישבות האירופית בוולינגטון החלה בשנת 1839. חלוקת משבצות קרקע למתיישבים ביישוב החדש על ידי חברת ניו זילנד, שהייתה מופקדת על ההתיישבות באיים, נעשתה באופן שגזל את רוב עתודות השטח שנועדו לשם הקמת מבני ציבור בעיר. כתוצאה מכך נוצר בעיר מראשיתה מחסור בקרקעות פנויות.
הפעולות הראשונות של ייבוש קרקע בנמל העיר נעשו על ידי אזרחים פרטיים. ב-1852 הוכנה התוכנית השיטתית הראשונה לייבוש קרקע על ידי הממשל המקומי. כעבור שלוש שנים (1855) פקדה את ניו זילנד רעידת אדמה עזה בעוצמה של 8.2 דרגות בסולם ריכטר. היא הביאה להתרוממות הקרקע בחלק מקו החוף של העיר (עד ל-1.5 מטרים בחלק מהמקומות) וליצירת שטחי ביצות, באופן שהפך את חלק מהרציפים בנמל לבלתי ראויים לשימוש. גם התפתחות זו תרמה לקידום תהליך ייבוש הקרקע בעיר, שבמסגרתו יובשו שטחי הביצה שנוצרו.
בשנת 1870 הוקמה מועצת עיריית ולינגטון, ועד תום השנה הושלם ייבוש שטח של 280 דונם על ידי שפיכתה למים של אדמה שנלקחה מגבעות בעורף העיר. ב-1880 הוקמה מועצת הניהול של נמל ולינגטון ומלאכת ייבוש האדמה חולקה בינה לבין עיריית ולינגטון וממשל איי ניו זילנד. בעקבות תהליך ייבוש האדמה מאז ועד תום המאה ה-19 השתנה קו החוף של הנמל לחלוטין ביחס לתוואי המקורי שלו עם ייסוד העיר. לא נותרו בו חלקות בבעלות פרטית והוא עבר כולו לניהולה של ועדת הנמל.
בשנים 1900–1930 יובשו בנמל שטחי אדמה נוספים לשם הקמת רציפים נוספים ויצירת תשתית להנחת פסי רכבת בנמל. השלב הסופי של הייבוש נעשה בשנות השישים והשבעים על מנת לאפשר להתאים את מתקני הנמל לטיפול באוניות מכולות, שינוי שהצריך שטח נוסף לבנייה.
בשנת 1976 קבעה הקרן לאתרים היסטוריים של ניו זילנד במדרכות בוולינגטון 14 לוחיות, אשר סימנו את מיקומו של קו החוף ההיסטורי המקורי של העיר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מדריך לשביל המורשת בקו החוף הישן של ולינגטון (אורכב 01.02.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר עיריית ולינגטון