אורטוריה

אוֹרָטוֹרְיָה (Oratorio) היא יצירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. פירוש המילה: "הרצאת דברים", דרשה (אורו = מדבר). ראשית התפתחותה הייתה באיטליה. העלילה מתבססת, בדרך כלל, על תוכן דרמטי, אך בניגוד לאופרה, היא מיועדת לביצוע קונצרטנטי. האורטוריה נוצרה כמעט במקביל לאופרה ולקנטטה והיא נמצאת ביניהן. המשותף לאופרה ולאורטוריה הם אריות סולו, רצ'יטטיבים, מקהלות והרכבים ווקאליים. העלילה היא דרמטית, אך בניגוד לאופרה, האורטוריה אינה מציגה את העלילה אלא "מספרת" עליה, כמרומז משמה. באורטוריה, בניגוד לאופרה, אין תפאורות ותלבושות, ובמקרים מסוימים ישנה תפאורה מינימלית ומרומזת ותלבושות, שתפקידן למקם את המבצעים ולהשרות את רוח התקופה על הצופים. המשחק גם הוא מינימלי ומרומז בלבד, בין הסולנים בלבד, והמקהלה ניצבת מאחור ואינה לוקחת חלק בעלילה פרט לשירה.

בניגוד לאופרות, שהיו מבוססות על עלילות גיבורים, מיתוסים שונים, ענייני אהבים, תככים ומאבקי כוח, האורטוריות המוקדמות התבססו על סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה. עלילותיהן של האורטוריות נכתבו כך שיתאימו לביצוע כנסייתי בחגים הנוצריים.

אורטריות קתוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורטוריה לחג מולד.
אורטוריה לחג הפסחא.
אורטוריות passion על חייו של ישו.

המקור של הז'אנר נמצא ב"דרמה הליטורגית", שמטרתה הייתה להסביר לקהל את התוכן הדתי ואת הטקסט הלטיני (מכיוון שרוב המתפללים לא הבינו את השפה ורבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב).

ראשית תולדות האורטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1551 יסד פיליפו נרי (בעל תפקיד בכנסייה) אסיפות באולמות תפילה, במטרה לקדם את הפצת הדת הקתולית. קהילות דתיות החלו ליצור תוכניות מוזיקליות משוכללות יותר להתכנסויות ומפגשי תפילה. האולמות שנועדו לעבודת האל נקראו "אורטוריות" והשם דבק בצורת האמנות. תקופת הזוהר של האורטוריות הייתה במאות ה-17 וה-18. במאה ה-17 היו ניסיונות לאין מספר של מלחינים ליצור אופרה דתית, שתענה הן על טעמו של הקהל והן על מגבלות הכנסייה. אמיליו דה קבליירי נודע במשימה הנועזת ביותר שלקח על עצמו ב- Rappresentatione di Anima, et di Corpo, יצירה אלגורית שדמויותיה ייצגו תכונות מופשטות של האדם, אבל היצירה לא זכתה להצלחה.

במחצית השנייה של המאה ה-17 הופיעו מגמות חילון באורטוריות הדתיות. ראיה לכך אפשר למצוא בביצועיהן הסדירים מחוץ לכנסיות, בחצרות אצולה ובתיאטראות ציבוריים. אם דתיות ואם חילוניות, נושאי האורטוריות אמורים להיות כבדי-משקל. בין נושאיהן יכולים להופיע בריאת העולם, חיי ישו, או חייו של גיבור קלאסי או נביא תנ"כי. עם הזמן חלו תמורות נוספות, אולי משום שרוב מחברי האורטוריות היו גם מלחיני אופרות פופולריים. הם החלו לפרסם את הליבריות של האורטוריות כמו את אלה של האופרות פרי עטם. עד מהרה הושם דגש על אריות ואילו השימוש במקהלה פחת והלך. זמרות הועסקו יותר ויותר והחליפו את המספר בשימוש ברצ'יטטיבים. בסופו של דבר חיבר מונטוורדי את "קומבטימו", הנחשבת לאורטוריה החילונית הראשונה.

ג'אקומו קריסימי היה בין מלחיני האורטוריה הראשונים, והוא זכור כיום בעיקר הודות ל"יפתח" שלו, אורטוריה לטינית המביאה את סיפורה התנכ"י של בת יפתח, שאביה נאלץ להקריבה משום שנדר להקריב את היצור החי הראשון שייצא לקראתו בשובו מנצח מן המערכה.

הנדל, המפורסם היום בעיקר ב"משיח" שלו, כתב אורטוריות חילוניות, המבוססות על נושאים מן המיתולוגיה היוונית והרומית. עוד נזקפת לזכותו האורטוריה הראשונה בשפה האנגלית.

באמצע המאה ה-17 התפתחו שני טיפוסי אורטוריה:

אורטוריה וולגרה (באיטלקית) - בין הדוגמאות המייצגות לצורה זו:

"דניאל" של קריסימי

"טומאזו" של מרקו מאראצולי

יצירות דומות שכתבו פרנצ'סקו פוג'ה ולואיג'י רוסי

אורטוריות וולגרה נמשכו בין 30 ל-60 דקות ובוצעו בשני חלקים וביניהם דרשה; המוזיקה שלהן דומה לזו של אופרות וקנטטות קאמריות מאותה תקופה.

אורטוריות לטינו (בלטינית) - שראשיתן ב- Oratorio del SS. Crocifisso, הקשור לכנסיית סאן מרצ'לו אל קורסו ברומא.

המלחין החשוב ביותר של אורטוריו לטינו הוא ג'אקומו קריסימי, ש"יפתח" שלו נחשבת ליצירת המופת הראשונה בסוגה זו. כמו רוב האורטוריות הלטיניות בתקופה זו, היא כתובה בפרק אחד בלבד.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורטוריות מכילות בדרך כלל:

פתיחה אינסטרומנטלית.
אריות שונות, בביצוע סולנים ווקאליים.
רצ'יטטיב, שנועד על פי רוב לקדם את העלילה.
פרקי מקהלה, מונומנטליים על פי רוב, שתפקידם להשרות תחושת הוד והדר. במקרים רבים, הליווי הכלי למקהלות אורטוריה כוללים תופי טימפאני וחצוצרות.

אורטוריות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדל, "הללויה" מתוך "המשיח"

(בסדר כרונולוגי על פי שנת הבכורה)

יוהאן סבסטיאן באך, "אורטוריה לחג המולד" (1734)
יוהאן אדולף האסה, Serpentes ignei in deserto (1735, 1736 או 1739)
גאורג פרידריך הנדל, "ישראל במצרים" (1739), נודעת בהיותה המקור להקלטה המוקדמת ביותר הידועה של מוזיקה קלאסית, מ-29 ביוני 1888 על גליל שעווה.
הנדל, "משיח" (1741). ללא עוררין, המוכרת ביותר והמבוצעת ביותר מכל האורטוריות, לפחות בארצות דוברות אנגלית.
הנדל, "שמשון" (1743)
הנדל, "יהודה המכבי" (1747)
יוזף היידן, "בריאת העולם" (1798)
היידן, "העונות", (1801)
פליקס מנדלסון, "אליהו" (1846)
הקטור ברליוז, "ילדותו של ישו" (1854)
תאודור דובואה, "שבע המילים של ישו" (1867)
איגור סטרווינסקי, "אדיפוס רקס", אופרה-אורטוריה (1927)
ארתור הונגר, "ז'אן ד'ארק על המוקד" (1935)
ארתור הונגר, "המלך דויד" (1921)
ארתור קאפ, "איוב" (1929)
וינטון מרסליס, "דם על השדות" (1997). מרסליס היה למלחין הג'אז הראשון שזכה בפרס פוליצר על יצירה זו.
ונגליס, "פאפאתנאסיו", מיתודאה (2001)

מראי מקום וקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bukofzer, Manfred F. Music in the Baroque Era. New York, NY: W.W. Norton and Co., Inc, 1947.
Deedy, John. The Catholic Fact Book. Chicago, IL: Thomas Moore Press, 1986.
Grove Music Online, ed. L. Macy, grovemusic.com (subscription access).
Hardon, John A. Modern Catholic Dictionary. Garden City, NY: Double Day and Co. Inc., 1980.
New Catholic Encyclopedia. New York: McGraw-Hill, 1967.
Randel, Don. "Oratorio". The Harvard Dictionary of Music. Cambridge, MA: The Belknap Press, 1986.

בוקופזר, מנפרד פ., "מוזיקה בתקופת הבארוק", ניו יורק: ו. ו. נורטון ושות', 1947
דידי ג'ון, "ספר העובדות הקתולי", שיקגו: הוצאת תומאס מור, 1986
מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים, ממוחשב, הוצאת ל. מייסי
הארדון, ג'ון א., "מילון קתולי מודרני", גרדן סיטי, ניו יורק: הוצאת דבלדיי ושות', 1980
"אנציקלופדיה קתולית חדשה", מקגרו-היל, 1967
רנדל, דון "אורטוריה", "מילון הרווארד למוזיקה", קיימברידג', מאסצ'וסטס: הוצאת בלקנאפ, 1986