אוקימתא

אוֹקִימְתָא (מילה בארמית; מתורגמת לעברית כהעמדה) היא שיטת תירוץ נפוצה על בעיות בתלמוד, שעשויה לבוא לידי ביטוי כאשר מתגלית סתירה בין שני מקורות. האוקימתא מתרצת את הסתירה על ידי הטענה שאחד המקורות הובן שלא כראוי, ושאת הדין שהוא מציג יש ליישם במקרים מסוימים בלבד, תוך שימוש בביטוי הארמי "הכא במאי עסקינן". הבנה של אחד המקורות או שניהם בהקשר מצומצם יותר מונעת את החפיפה בין הדינים הסותרים, ומאפשרת את ההנחה שהמקורות המציגים אותם אינם חלוקים בדעותיהם. אוקימתא תתבצע בדרך כלל על ידי אמוראים, כתוצאה מסתירה בין שני מקורות תנאיים כגון משנה, ברייתא או תוספתא, או כתוצאה מסתירה בין דין ממקור אמוראי למקור תנאי.

הבנת האוקימתא

צמצום ההקשר של מקור מסוים על ידי האוקימתא, בדרך כלל ללא סימוכין במקור עצמו, מעלה שאלה לגבי הרציונל הלוגי העומד בבסיס האוקימתא. לכאורה לא ברור האם יש יסוד להאמין שאכן זהו ההסבר הנכון של המקור, כאשר במקור עצמו לא צוינה כל הגבלה על הדין, וההבנה הפשוטה שלו היא לעיתים רחוקה מאוד מהמסקנה המתקבלת מהאוקימתא. ישנן מספר גישות להסבר התהליך הלוגי המתבצע למעשה באוקימתא.

• דחייה מנומסת. האמוראים לא ראו עצמם כמחויבים באמת לגישה ההלכתית של המקור התנאי^{[דרוש מקור][מפני ש...]}, והאוקימתא היא כיסוי אלגנטי למחלוקת, המתחייב כתוצאה מכללי ההיררכיה התלמודית.
• האוקימתא עברה במסורת, והיא למעשה ההבנה המקורית של הדין.
• האמוראים ראו את נוסח המשנה כקדוש, ועל כן ניתן לדרישה ולפרשנות מרחיבה.
• הדין המובא במקור התנאי איננו פסק הלכה, אלא עקרון יסוד, שיכול לבוא לידי ביטוי במקום אחד, ולהידחות מפני עקרון יסוד שונה במקום אחר. תפיסה כזו של המקורות התנאיים מקילה מאוד על העמדת דין תנאי כתקף במקרים מסוימים בלבד.

דוגמה

במסכת ברכות, דף מ"ה, עמוד ב', מובאות שתי ברייתות: "תני חדא העונה אמן אחר כל ברכותיו הרי זה משובח, ותני אידך הרי זה מגונה", תרגום: שנה (הטיה של: משנה) אחת, (אדם) העונה אמן אחרי כל (סוף) ברכותיו הרי זה משובח, ושנה אחת - הרי זה מגונה". ועל כך משיב התלמוד: "לא קשיא, הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות". תרגום: לא קשה, זו (בברכת) בונה ירושלים זו בשאר ברכות.

במסכת גיטין, פרק שמיני, עח ע"א, ישנו נסיון להסביר איך במשנה נאמר "אמר לה "כנסי שטר חוב זה" או שמצאאתו מאחריו, קוראה והאי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה "הא גיטיך"". הרי כאן מצב שאין מסירה ידנית של הגט, "מצאתו מאחריו" ועדיין יש גט. ההסבא במשפט "דערק לה חרציה ושלפתיה" כלומר, הגבר הטה את מותניו כך שתוכל האישה לשלוך. תנועת המתניים כמוהה כנתינה עם הגוף.

לעיתים השימוש באוקימתא שנוי במחלוקת, כאשר לדעות אחרות ניתן להסביר את הקושיה ללא האוקימתא, שנחשבת להסבר חלש יותר. למשל במסכת בבא קמא (דף כ"ח עמוד א'): הגמרא שואלת על הדעה שמותר לאדם לעמוד על זכויותיו ואינו מחויב ללכת לבית דין שיכפו על אחרים את הדין, מברייתא האומרת ש"הרי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד, מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו", כלומר ששתי הדרכים כעת שייכות לרבים, החדשה כי נתנה והשנייה כי הרבים עוברים שם ואינו יכול לקרוא לכולם לבית דין. אם כן, לפי דעה זו, למה שלא יעמוד בשדהו וימנע מאנשים לעבור? בגמרא נאמרו שלושה תירוצים שיסודם הוא שהדרך הישנה שייכת לרבים משורת הדין: תירוץ אחד אומר שזו גזירת חכמים, שלא יתן לרבים דרך גרועה, תירוץ שני מעמיד אוקימתא שמדובר במקרה שנתן להם דרך גרועה, ואילו תירוץ שלישי אומר שכל דרך חדשה היא גרועה לחלק מהציבור שנאלץ להאריך בדרכו.

לקריאה נוספת

• מיכאל אברהם, "מבט אפלטוני על האוקימתות", בתוך: אקדמות כ"ח, תשע"ג, הוצאת בית מורשה
• רועי כדורי, חקר הסוגיה והלימוד המסורתי בסביבה פוסט-מודרנית: האוקימתא והוראתה כמקרה מבחן, מכללת הרצוג, 2017
• הרב משה גנץ, "על "אוקימתא" ועל "חיסורי מחסרא"", בתוך: הרב יואל קטן (עורך), המעין, תשרי תש"פ
• מנחם פיש, "פרשנות דחוקה וטקסטים מחייבים: האוקימתא האמוראית והפילוסופיה של ההלכה", בתוך: אבי רביצקי ואבינועם רוזנק (עורכים), עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, ירושלים, 2008, עמ' 311–344.
• איתמר ברנר, אוקימתא: שיח הרמנויטי, שיח פרשני ומשמעות תיאולוגית בתלמוד הבבלי, הוצאת כרמל, ירושלים תשפ"ב