אוח וירג'יניה
 אוח וירג'יניה
| |
|---|---|
תת-המין B. v. virginianus
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | דורסי לילה |
| משפחה: | ינשופיים |
| סוג: | אוח |
| מין: | אוח וירג'יניה |
| שם מדעי | |
 Bubo virginianusיוהאן פרידריך גמלין, 1788 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
אוח וירג'יניה (שם מדעי: Bubo virginianus) הוא אחד מדורסי הלילה הגדולים בעולם, והאוח הגדול ביותר באמריקה. פירוש השם המדעי Bubo של הסוג הוא "ינשוף", ו-virginianus של המין מתייחס למדינת וירג'יניה שם תועד לראשונה.[2][3]
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זהו דורס לילה גדול באורך של כ-45 עד 65 סנטימטרים, שמשקלו נע בין כ-900 גרם לשני קילוגרמים וחצי. בדומה לרוב דורסי הלילה האחרים, הנקבה גדולה מהזכר, ויכולה לשקול בממוצע כ-700 גרמים יותר ממנו. מוטת כנפיו נעה בין כ-91 ל-152 סנטימטרים. בתנאים מתאימים, מין זה מאריך ימים: בטבע תועד פרט שהגיע לגיל 27 שנים ותשעה חודשים, ואילו בשבייה הגיע לגיל מופלג של 50 שנים.
תפוצת המין משתרעת על פני שתי יבשות אמריקה, ולפיכך כוללת בתי גידול מגוונים. בשל כך, שכיח למדי הוא השוני במופע בין הפרטים ותת-המינים, אשר מתבטא בגדלים שונים ובנוצות בגווני החום והצהוב, האפור, השחור והלבן. הקודקוד וה"מצח" מפוספסים בפסים כהים ובהירים, וצבעו של הצוואר לבן, וניכר במיוחד בעת שהמין קורא בקול. פרצוף-השמע צבעו אחיד, ומופיע בגווני האפור, הצהוב והחום. הוא הופך בהיר יותר מסביב לעיניים, ונתחם בגבול שחור ובגבות לבנות הנמשכות עד למקור. החזה מוכתם בכתמים כהים ובפס אנכי בהיר ולא מוגדר, והבטן בהירה יותר מחלקי הגוף האחרים. הרגליים וכפותיהן גדולות וצבען חום-אפרפר, ומנוצות בצפיפות עד קצה האצבעות. באופן כללי, הפרטים נוטים להיות בהירים יותר ככל שמתקדמים דרומה ומזרחה, כהים יותר באזורים לחים, וקטנים יותר בדרום תפוצתם. אצל המין נצפו סטיות במופעי הנוצות הנורמליים: אצל מספר פרטים נמצא מחסור מסוים בפיגמנטים (Leucism), ופרט אחד אף אובחן כמלניסטי. בנוסף, תועדה הכלאה עם הלילית האפורה והאוח המצוי.
מקורו אפור או שחור, וכן טפריו הגדולים והחזקים. עיניו גדולות יחסית למינים אחרים, וצבען נע בין צהוב-ירקרק וצהוב בהיר, ועד כתום וחום כהה.
בית גידול, תפוצה ותת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא שוכן ביערות שניוניים (secondary forest), ביצות מיוערות, ובחורשים (woodland) ואזורי סבך שיחים (shrubland) דלילים בעלי שטחים מסולעים. באופן מקומי המין שוכן במדבריות צחיחים למחצה (semi-arid) ומסולעים, בהם צומחים קקטוסים ושיחים גדולים. המין תועד אף מתגורר בקרבת האדם, כגון בפארקים ובאזורים ירוקים בערים. הוא מצוי מגובה פני הים ועד רום של כ-4,500 מטרים בהרי האנדים.
למין תפוצה רחבת ידיים באמריקה, המשתרעת מצפון היבשת עד דרומה. הוא נפוץ בקנדה, איי סן-פייר ומיקלון, ארצות הברית (כולל אלסקה), מקסיקו, בליז, גואטמלה, אל סלבדור, ניקרגואה, הונדורס, קוסטה ריקה, קולומביה, ונצואלה, גיאנה, סורינאם, גיאנה הצרפתית, אקוודור, פרו, ברזיל, בוליביה, פרגוואי, אורוגוואי וארגנטינה. המין גם נודד אל איי ברמודה, פנמה, איי פוקלנד ואיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים.
המיון הפנימי של המין אינו ברור לגמרי, וכן סווגו תחתיו תת-מינים רבים. אולם נראה כי אלו הופרדו בשגגה, לפעמים על סמך הבדלי מראה פרטניים גרידא. בשל כך מובא להלן המיון השמרני יותר הכולל 11 תת-מינים (שאף הוא נחשב כרחב מדי):
- B. v. virginianus – זהו תת-המין השמי (nominate subspecies) אשר נפוץ ממזרח מינסוטה, אונטריו הדרומית וקוויבק, ועד אי הנסיך אדוארד ונובה סקוטיה; ודרומה דרך מזרח קנזס, אוקלהומה ומזרח טקסס ועד פלורידה.
- B. v. elachistus – מוגבל לבאחה קליפורניה הדרומית, תת-מין זה הוא הקטן ביותר מבין תת-המינים של צפון אמריקה.
- B. v. heterocnemis – נפוץ מצפון מזרח קליפורניה ודרומה לימות הגדולות, מופעו כהה בצבע אפור-חום, והוא מפוספס בצפיפות בחלקיו התחתונות.
- B. v. mayensis – נפוץ ממקסיקו וקוסטה ריקה ועד מערב פנמה, תת-מין זה קטן מ-B. v. virginianus אך דומה לו במופעו
- B. v. pacificus – מדרום ומערב ארצות הברית ועד צפון מקסיקו, תת-מין זה נפוץ בדרום אורגון, מערב ומרכז נבדה, לאורך חופה הדרומי של קליפורניה ובבאחה קליפורניה. מופעו כהה למדי בצבע חום-זהוב, אך מפוספס פחות.
- B. v. pallescens – נפוץ בדרום-מערב ארצות הברית במרכז קליפורניה ומדבריותיה בדרום-מזרח, מזרחה לדרום אריזונה, ניו מקסיקו ומערב קנזס, ודרומה לצפון מקסיקו. תת-מין זה קטן וחיוור יותר.
- B. v. saturatus – לאורך חופו של האוקיינוס השקט, תת-מין זה נפוץ מחופה של דרום מזרח אלסקה ועד לצפון קליפורניה. מופעו כהה יותר, מוכתם בצפיפות בחלקים התחתונים, וצבעו חום בהיר-אפור.
- B. v. subarcticus – נפוץ מקו העצים הקנדי ודרומה לצפון אלברטה, מרכז מניטובה, צפון אונטריו, ויומינג ודקוטה הצפונית. מופעו חיוור מאוד בצבע לבן-צהוב בהיר.
האוח הזוטר שנחשב בעבר כתת-מין של אוח וירג'יניה נחשב כיום למין עצמאי (Bubo magellanicus).
התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
תפריטו כולל בעיקר יונקים, בהם גדולים כארנבאים וכאופוסומים. בנוסף, התפריט מושלם על ידי עופות, בהם אנפתיים, אווזאים ואף מיני עופות דורסים רבים; זוחלים, דו-חיים ופרוקי-רגליים גדולים. כרוב דורסי הלילה, המין מתחיל את מסע הציד שלו עם עמידתו על מקום מוגבה, כגון ענפו של עץ או גדר, או מדאייה איטית מעל הקרקע, תוך שהוא קולט אותות מהסביבה היכולים לרמוז על הימצאות טרף בקרבתו. שטחי הציד המועדפים עליו הם אזורים רחבי ידיים או פתוחים למחצה, כגון קרחת יער ומדשאות.
בדומה לדורסי לילה רבים, מין זה אינו נוטה לנדוד. אולם, כאשר מזג האוויר רע או כשהמזון אינו בנמצא, חלק מהפרטים החיים באזורי הצפון מהגרים דרומה בחיפוש אחר מקומות מתאימים יותר להעביר בהם את החורף או לשחר בהם אחר טרף. לפיכך, פרטים אחדים תועדו נודדים למרחק של כ-250 קילומטרים מביתם.
ככלל, פעילותו מתחילה עם דמדומי הערב, אך באזורים מסוימים המין עירני גם אחר הצהריים או בשעות הבוקר המוקדמות. בשעות היום הוא חבוי בינות עלוות עצים ושיחים צפופות, נקיקים וחללים בסלעים, צוקים וכו'. הוא מעביר את מנוחתו ביציבה זקופה, תוך שציצות אוזניו זקורות ועיניו עצומות לכדי חריץ דק. עם הגיע הזמן המתאים, הוא קורא מספר קריאות ממקום מושבו, ועף לחפש לו מקום מוגבה לקרוא ממנו, כגון ענפים חשופים וסלעים גדולים.
קריאתו הכללית מורכבת מסדרת המיות עמוקות, הנשנות חלקית או במלואן במרווחים של שניות אחדות. בעת הקריאה אוח וירג'יניה קד, שומט מעט את כנפיו, וזוקר את זנבו וציצות אוזניו. לאחר מכן הוא מנפח את ה"בלון" הלבן שבצווארו, הבולט למדי בצבעו ובבוהק שלו בשעות אלו. לזכר ולנקבה קריאות דומות, אך נבדלות זו מזו בקצבן. שני הזוויגים גם צווחים.
רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עונת הרבייה מתחילה עם בוא החורף, כאשר הלילות ארוכים. הזכר בוחר לעצמו טריטוריה, ולאחר סימונה מתחיל ליצור קשר עם נקבה, לרוב בת זוגו מהשנים הקודמות. בעת החיזור, שניהם עשויים לפצוח בקריאות המשתלבות לכדי "דואט". הזכר מציע לזוגתו אתרי קינון אפשריים על ידי רקיעה ברגליו, רמיסת המקום בעזרתן והליכה מסביבו תוך השמעת קולות גרוניים בשילוב קטעי קריאות רגילות. בעת הצעת מזון לנקבה או הכרזה על אתר קינון אפשרי, הזכר משמיע מעין קרקורים גרוניים. אתר הקינון, בדרך כלל אחד שהזוג קינן בו כבר בעבר, עשוי להיות קן נטוש של עוף גדול, נקיקים ופתחי מערות, חלל בגזע העץ או בנקודת השבירה של ענף גדול. לפעמים המין מקנן גם בשקעים באדמה בבסיס גזע עץ או בינות סלעים, ואף במושבת קינון של אנפות.
הנקבה מטילה בממוצע זוג ביצים עגלגלות ולבנות, אולם בתקופות שפע גודל התטולה יכול להגיע אף לשש. הדגירה מתחילה עם הטלת הביצה הראשונה, ונמשכת כ-28–35 ימים. הזכר צד את המזון הדרוש ומאכיל אותה, וצובר מזון עודף בקן. פלומת הגוזלים לבנה, ומשנה צבעה לחום בהיר או צהוב עמום עם גדילתם, וציצות אוזניהם קטנות, ולעיתים אף לא נראות כלל. עם צאצאיהם, ההורים נוטים להיות תוקפניים ביותר כלפי מסיגי גבול ומטרידים שונים, בהם האדם. הגוזלים מפצירים באמם לתת להם מזון על ידי צווחות צרודות. הם נשארים באזור הקן במשך כשבעה שבועות, אך מסוגלים לעוף רק לאחר עשרה עד תריסר. לעיתים ההורים מטפלים בהם במשך כל הקיץ ואף עד תחילת הסתיו, אך לרוב הם עוזבים את ביתם ומתחילים את חייהם כבוגרים בזמן מוקדם יותר. על אף הפיכתם לעצמאיים, הם מגיעים לבגרות מינית רק בשנה שלאחר מכן.
שימור ואיומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוכלוסיית המין העולמית מוערכת בכ-6 מיליון פרטים; הערכה הכוללת גם את הפרטים מהמין Bubo magellanicus שנחשב בעבר כתת-מין של אוח וירג'יניה. עם זאת, המין מצוי בסכנת הכחדה במקומות מסוימים עקב הרס או שינוי בית גידולו, ציד ושימוש בהדברה הפוגעת בו באופן ישיר או עקיף. בדומה לדורסי לילה אחרים המתגוררים לצד האדם, פרטים רבים נפגעים מכלי רכב, קווי חשמל, גדרות תיל ושאר סכנות.
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל שכיחותו, סביר להניח שמין זה היה המקור לאמונות ואגדות עם רבות (ראו דורסי לילה בתרבות). באופן פרטני, באריזונה, במיתולוגיה של בני הופי (Hopi) התקיים יצור בשם Mongwu, שהיה בחלקו אוח וירג'יניה, המופקד על הטיפול בישויות אחרות המחוללות תעלולים (Koshari/Kachina).[4] בנוסף, אגדת עם אחת של בני Passamaquoddy, קהילת אינדיאנים שהתגוררו בעיקר באזור ניו ברנזוויק ומיין, סיפרה על נערה שהתחתנה עם אוח וירג'יניה.[5]
אלברטה, אחת מהפרובינציות של קנדה, אימצה בשנת 1977 את אוח וירג'יניה כציפור הלאומית שלה.[6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- BirdLife International 2014, "Bubo virginianus", In: IUCN Red List of Threatened Species, Version 2014.2. Accessed on 15 Oct. 2014.
- Claus König, Friedhelm Weick and Jan-Hendrik Becking, "Owls of the World" (2nd ed.), p. 319–321, Bloomsbury Publishing, 2009. ISBN 9781408108840.
- Heimo Mikkola, "Owls of the World: A Photographic Guide" (2nd edition), p. 262–265; Firefly Books, 2013. ISBN 9781770852747.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוח וירג'יניה, באתר ITIS (באנגלית)
- אוח וירג'יניה, באתר NCBI (באנגלית)
- אוח וירג'יניה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- אוח וירג'יניה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- אוח וירג'יניה, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
- אוח וירג'יניה, באתר GBIF (באנגלית)
- אוח וירג'יניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- תמונות וצלילים באתר The Owl Pages.
- צלילים באתר All About Birds.
אוח וירג'יניה קורא לאור הירח, סרטון באתר יוטיוב הועלה על ידי refidnasb1 ב-12 בספטמבר 2013.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אוח וירג'יניה באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ Williams, Tim, "A Dictionary of the Roots and Combining Forms of Scientific Words", Squirrox Press, 2005. ISBN 9781411657939.
- ^ Mynott, Jeremy, "Birdscapes: Birds in Our Imagination and Experience", p.246, Princeton University Press, 2009. ISBN 9780691135397.
- ^ "Native American Owl Mythology", Native Languages of the Americas. Accessed 15 Oct. 2014.
- ^ "Native American Legends, The Owl Husband, A Passamaquoddy Legend", First People. Accessed 15 Oct. 2014.
- ^ "Alberta (AB) - Facts, Flags and Symbols", Government of Canada Website. Accessed on 11 Oct. 2014.
