אוזו
 | |
| מוצא |
יוון  |
|---|---|
  | |
אוּזוֹ (ביוונית: Ούζο) הוא משקה חריף מזוקק בטעם אניס, שמקורו ביוון. האוזו שייך למשפחת משקאות האניס והוא נחשב אפריטיף יבש. לא ידוע מה מקור השם, אך הסברה המקובלת היא שהוא מגיע מהמילה הטורקית üzüm שפירושה הוא ענבים, אשר מהווים את הפחמימה העיקרית ממנה מותסס המשקה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוזו כמעט זהה למשקאות כמו הראקי הטורקי והערק המזרח תיכוני. משקאות אלו יוצרו כבר באימפריות הביזנטית והעות'מאנית. צורת ההגשה, המראה וצריכת האוזו הם בדיוק כמו ההגשה והצריכה של הראקי והערק, כך ששלושת המשקאות ממלאים בדיוק אותה פונקציה.
ייצור האוזו המודרני קיבל תנופה במאה ה-19 בעקבות עצמאות יוון (השימוש בשם חדש היה כנראה ביטוי להתנתקות מן התרבות העות'מאנית והמזרח תיכונית). מזקקת האוזו הראשונה הוקמה ב-1856 בעיר טירנבוס (אנ'). חלק גדול מהאוזו יוצר אז באי לסבוס, שלטענת תושביו שם הוא הומצא, ועד היום האי הוא יצרן מרכזי של אוזו. בשנת 1932 נכנסה לשימוש שיטה לזיקוק אוזו במבשלות נחושת, שהיא היום שיטת הייצור העיקרית.
ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוזו מתחיל כשיכר מענבים או צימוקים מעוכים, לעיתים בתוספת תבלינים ופירות נוספים בשלב התסיסה. הריח החזק של המשקה נובע מתוספת האניס לשם הטעם, אך ישנם מרכיבים נוספים שמוכנסים לתערובת על פי בחירת היצרן, כגון כוסברה, ציפורן, שורש מלאכית, שוש, מנטה, שומר, שקדים, קינמון ותפרחת חושחש. האלכוהול וחומרי הטעם מוכנסים למבשלות נחושת ומבושלים, לפעמים יותר מפעם אחת. אחרי כן המשקה מקורר, מאוחסן למספר חודשים ואז מדולל, בדרך כלל לכ-40% אלכוהול.
הגשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוון המודרנית ישנם מקומות המגישים אוזו לצד מתאבנים ("מזטים") כגון תמנון, מיני סלט, סרדינים, קלמארי וצדפות. המסורת היא לגמוע את האוזו (בדרך כלל עם מים או קרח) באיטיות, תוך כדי אכילת המזטים בחברה במשך מספר שעות משעת ערב.
מראה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוזו הוא שקוף וכשמוסיפים לו מים או קרח הוא נעשה לבן חלבי, משום שהשמנים האתריים שבו מסיסים באלכוהול וכשריכוז האלכוהול יורד כאשר מוהלים את המשקה עם מים, נוצרת אמולסיה והמשקה מקבל צבע לבן חלבי.
מותגי אוזו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
