אוביטר
אוֹבִּיטֶר (בלטינית: Obiter , דרך אגב), הוא שיבוש של המונח אוביטר דיקטום (בלטינית: Obiter Dictum = "נאמר דרך אגב") שנמצא בשימוש כדי לתאר הערה שנאמרה דרך אגב, בו משתמשים בעיקר במשפט המקובל בו קיימת שיטת התקדים המחייב.
כאשר בית משפט דן במקרה העומד בפניו ומחליט בו, קורה שבית המשפט דן בשאלות אגביות, ואומר אמרות שאינן נחוצות לצורך עצם ההכרעה בסכסוך שבין הצדדים לפניו. אמרות אלה, אשר אינן מהוות חלק מהרציו דסידנדי של פסק הדין, אותו חלק אשר מהותי לשם ההגעה למסקנה האופרטיבית של בית-המשפט, מכונות "אוביטר דיקטום". בעברית, פירושן "אמרות אגב", אשר אינן מחייבות בתי משפט אחרים.
ההתייחסות לאמרות אלה, משתנה משיטת משפט אחת למשנה. בשיטת המשפט באנגליה ובוויילס, בארצות הברית ובישראל אמרות אגב אינן מהוות תקדים מחייב, הגם שבחלק משיטות אלו מקובל להסתמך עליהן במידה מסוימת, כהשראה לפסיקה.
דוגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר בית המשפט קובע כי אין לו סמכות לדון במקרה, אולם ממשיך לדון בו לגופו, הרי שהמשך הדיון מהווה למעשה אוביטר דיקטום, מאחר שבית המשפט לא היה חייב להמשיך ולדון במקרה כדי להגיע לתוצאה הסופית.
דוגמה היסטורית מפורסמת לאוביטר דיקטום היא קביעתו של נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית - רוג'ר ב. טייני כי פשרת מיזורי מנוגדת לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית היות שהיא פוגעת בזכות הקניין של בעלי העבדים. השופט בנג'מין ר. קרטיס, שישב בהרכב שדן בעתירתו של סקוט, טען כי קביעה זו היוותה אוביטר דיקטום היות שבית המשפט כבר הכריע בשלב מוקדם יותר של הדיון שאין סמכות לבית המשפט לדון בתביעתו של סקוט.