אהוד שפרינצק
 | |
| לידה |
21 באוגוסט 1940 ישראל  |
|---|---|
| פטירה |
8 בנובמבר 2002 (בגיל 62) ישראל |
| ענף מדעי | מדע המדינה |
| מקום קבורה | בית העלמין כפר נחמן ברעננה |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה העברית בירושלים אוניברסיטת ייל |
| מוסדות |
האוניברסיטה העברית בירושלים המרכז הבינתחומי הרצליה |
| בת זוג | ריקי שפרינצק |
| מספר צאצאים | 4 |
  | |
אהוד שפרינצק (21 באוגוסט 1940[1] – 8 בנובמבר 2002) היה פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, דיקן ומייסד של בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. עסק בטרוריזם, בפוליטיקה קיצונית, בימין הרדיקלי בישראל ועוד[2].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בישראל למדהבה ולעמירם שפרינצק, בנו של יוסף שפרינצק, יושב ראש הראשון של הכנסת. אביו היה חייל בבריגדה היהודית, למד חקלאות ועבד אחר כך במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. דודו יאיר שפרינצק היה כימאי וחבר הכנסת מטעם מפלגת מולדת בכנסת ה-12[3].
שפרינצק סיים את התואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1969[4], והשלים את הדוקטורט באוניברסיטת ייל בארצות הברית. נושא מחקרו היה "תנועות המחאה של הסטודנטים בארצות הברית ובצרפת בשנות ה-60". שפרינצק חקר בין היתר את ארגון הטרור האמריקני-שמאלני "מחתרת החזאים", שפעל בשנות ה-60 וה-70. בסוף שנות ה-90 ביצע שפרינצק מחקר שכלל סדרת ראיונות עם מחבלים פלסטינים שהיו כלואים בבתי כלא בישראל, במטרה לנסות ולבנות פרופיל של טרוריסטים.
שפרינצק לימד כפרופסור אורח באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון, באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאוניברסיטת פרינסטון. הוא שימש כעמית בכיר במכון וודרו וילסון (WWS) לחוקרים בינלאומיים ובמכון השלום האמריקני. מאמריו הפובליציסטיים פורסמו בעיתונים בישראל וכן ב"ניו יורק טיימס", ב"וושינגטון פוסט", ב"הגרדיאן" הבריטי וב"די ולט" הגרמני. היה מיוזמי "כנס הרצליה השנתי למאזן החוסן והביטחון הלאומי של ישראל".
החל מ-1990 היה פעיל בתנועת "חוקה לישראל" שהקים אוריאל רייכמן, אשר שמה לה למטרה להביא לכינונה של חוקה במדינת ישראל[5]. ב-1996 הצטרף למרכז הבינתחומי בהרצליה שייסד רייכמן, והוביל את הקמת בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, שהוקם בתרומת רון לאודר[6].
ספרו על עליית הימין הרדיקלי בישראל, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, זכה בפרס מיכאל לנדאו לספר הטוב ביותר על ישראל ועל המזרח התיכון בתחום מדע המדינה ב-1992[7]. ספרו האחרון מ-1998 "וקם איש על אחיו" (בהוצאת Free Press) סקר קיצוניות ואלימות פוליטית במדינת ישראל מאלטלנה ועד רצח רבין. הספר הגיע לגמר בתחרות "מועדון הספרים היהודי" בארצות הברית.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפרינצק היה נשוי פעמיים, מאשתו הראשונה דליה נולדו לו שני בנים, בהם דוד, פרופסור וסגן דקאן הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. מאשתו השנייה ריקי שפרינצק (עיתונאית, ועורכת תוכניות אקטואליה בהן "פופוליטיקה" ו"משעל חם") נולדו לו בן ובת[8].
מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקצנה אי-לגיטימיות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שנות ה-70 חקר שפרינצק את ההקצנה בפוליטיקה של ישראל והמגמה שהוליכה להתערערות הקונצנזוס, אשר איפשר עד אז, במשך שנים רבות, קבלת הכרעות פוליטיות קשות גם כתנאים של חילוקי־דעות בצמרת הפוליטית[9]. הוא פרסם שני ספרים בנושא "ניצני פוליטיקה של דה-לגיטימיות בישראל" שיצא לאור ב-1973[10], וספר המשך שיצא לאור ב-1976, "הערות השוואתיות על אופייה של הפוליטיקה הקיצונית בישראל 1948–1976", בו הוא הצביע על מלחמת יום הכיפורים ורעידת־האדמה הפוליטית שבאה בעקבותיה, חוללו תפנית רצינית בפוליטיקה הקיצונית בישראל. הופעת תנועות המחאה, שגייסו להפגנותיהן אלפי משתתפים ותנועת "גוש אמונים", שהחלה לפעול באופן מאורגן ושיטתי לכפות את דעתה, למרות שייצגה באותה עת מיעוט בתוך המפלגה של תומכיה מפד"ל ובוודאי בציבור הכללי[9]. זאת לעומת תנועת הפנתרים השחורים שהתפצלה התמסדה ודעכה מהר[11].
אי-לגליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפרינצק טבע בספרו "איש הישר בעיניו: אי לגליזם בחברה הישראלית" (1986) את המושג "אי-לגליזם", המבטא הלכי רוח נפוצים בישראל לפני ואחרי קום המדינה ועד היום. לפי הגדרתו של שפרינצק, אי-לגליזם היא תפיסה שאינה שוללת בהכרח את שלטון החוק והנובע ממנו, אולם היא איננה רואה בו ערך עליון כי אם צורת התנהגות שאפשר גם שלא לנהוג לפיה. אזרח הנוהג כך יאמץ גישה אינסטרומנטלית לחוק.
לטענת שפרינצק, בישראל נוצרה תרבות פוליטית המעודדת שימוש בכוח ואינה שוללת הפרות חוק, הגמשת גבולות החוק והתעלמות מכללים, אם כל אלה נעשים למען מטרות קולקטיביות הנחשבות נעלות. תרבות זו היא פרי של מסורת יהודית ארוכת-שנים המצווה "לסדר את הגויים", שהוצדקה כצורך קיומי בגלות. לדבריו היא התבטאה לפני קום המדינה בהערמה על שלטונות המנדט הבריטי (המתבטאת למשל בקונוטציות החיוביות של המושג "עלייה בלתי לגלית", וכן בפעולות המחתרות). נוסף לה החן ה"צברי"-פלמ"חניקי שהגדיר גנֵבה כ"סחיבה" אם נעשתה בשביל ה"חבר'ה". לטענת שפרינצק, חלחלה תרבות זו גם לאחר קום המדינה, ומקבלת תמיכה גם מגורמים בתוך הממסד הפוליטי. בשל כך מתקבלים אקטים של הפרות חוק ואלימות וכן פעילויות של קבוצות המערערות על עצם הדמוקרטיה בישראל, לעיתים קרובות, בהבנה ובסובלנות כלפיהם[12].
מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בעברית
- ניצני פוליטיקה של דה-לגיטימיות בישראל 1967–1972, האוניברסיטה העברית, 1973
- הערות השוואתיות על אופייה של הפוליטיקה הקיצונית בישראל 1948–1976, האוניברסיטה העברית, מכון לוי אשכול, 1976
- איש הישר בעיניו: אי לגליזם בחברה הישראלית, ספרית פועלים, 1986
- אלימות פוליטית ערב תהליך השלום: תרחישים אפשריים, המלצות, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993
- בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995
- שאלת הערבים בישראל: מפתרון הבעיה לניהולה, המרכז הבינתחומי הרצליה, 2003
- באנגלית
- The Ascendance of Israel's Radical Right, Oxford University Press, 1991
- Brother Against Brother: Violence and Extremism in Israeli Politics from Altalena to the Rabin Assassination, Free Press, 1999
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על אהוד שפרינצק, באתר אוניברסיטת רייכמן
- מת פרופ' אהוד שפרינצק, באתר ynet, 8 בנובמבר 2002
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אתר "Billiongraves"
- ^ אמנון ברזילי, מת פרופ' אהוד שפרינצק, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2002
- ^ יעל גבירץ, הטרנספר לא צמח אצלנו בבית, חדשות, 11 בנובמבר 1988
- ^ רשימת מקבלי תארים באוניברסיטה העברית, דבר, 23 ביוני 1969
- ^ דורון מאירי, דניאל אביב, אירית ורד. שרגא ציינר, "לא הרעב ישבור, אלא מה שקודה בכנסת", חדשות, 5 באפריל 1990
ד"ר אהוד שפרינצק משבר השיטה הפוליטית, מעריב, 8 בנובמבר 1991 - ^ רותם תמר, עלית עם ממשיכים, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2002
- ^ יהודה גולן, 'הימין בישראל לא יקבל ויתורים שתעשה הממשלה׳- ספר חדש של הד"ר אהוד שפרינצק קובע: הימין הקיצוני - סיפור הצלחה, מעריב, 22 בינואר 1992
- ^ אביבה לורי, בית אבות, חדשות, 7 במאי 1993
- ^ 1 2 שלומית טויב, הגורם שהוליד את "גוש אמונים" – סכנה לאומית, על המשמר, 11 במאי 1976
הקצוות הקצינו - ד"ר אהוד שפרינצק (חוקר תנועות חוץ־פרלמנטריות), כל העיר, 5 בנובמבר 1982 - ^ טדי פרויס, "מצפן" "דב" ופנתרים כדה־לגיטמיות בישראל, דבר, 10 באוקטובר 1974
- ^ ד" ר אהוד שפרינצק: "הפנתרות — זה עניין שבדם", כל העיר, 6 ביוני 1980
- ^ מתוך הספר "יד איש באחיו", של יורם פרי
בקרת זהויות  |
|
|---|