אברהם הפנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברהם הפנר
אברהם הפנר בבית הקפה בדיזנגוף 300, תל אביב, 2008
אברהם הפנר בבית הקפה בדיזנגוף 300, תל אביב, 2008
לידה 7 במאי 1935
חיפה, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
פטירה 19 בספטמבר 2014 (בגיל 79)
תל אביב-יפו, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19602014 (כ־54 שנים)
עיסוק במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן וסופר
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מאיה הפנר
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אברהם הפנר

אברהם הֶפְנֶר (7 במאי 193519 בספטמבר 2014) היה במאי קולנוע, תסריטאי, סופר ושחקן קולנוע ישראלי. פרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זוכה פרס אופיר על מפעל חיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנר נולד וגדל בחיפה. את השכלתו התיכונית עשה בבית הספר הריאלי העברי בעיר. הוא התגייס לצבא בשנת 1953 ושירת בלהקת הנח"ל יחד עם אורי זוהר, חיים טופול ונחמה הנדל. לאחר שירותו בצה"ל עבר הפנר להתגורר בירושלים, שם למד באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית ופילוסופיה. בהמשך למד פילוסופיה, בלשנות וספרות אמריקאית בסורבון בפריז. לאחר שלוש וחצי שנים עבר הפנר לניו יורק. הוא המשיך את לימודי הפילוסופיה בסיטי קולג' וכמו כן החל ללמוד קולנוע. בניו יורק ביים שלושה סרטים קצרים, ביניהם "המרת הדת המופלאה ביותר של המלט הצעיר" וסרט המבוסס על "סיפור פשוט" של ש"י עגנון.

אהבתו לקולנוע קיננה בו, על פי עדותו, כבר בגיל 17. הוא החל כשחקן ("חור בלבנה" של אורי זוהר, 1965), שיחק תפקיד ראשי בסרט קצר של אסי דיין (שנגנז) ובסרטו של רפי נוסבאום - "המטרה טיראן" (1968). החל מסוף שנות השישים החל הפנר לבנות את מעמדו כאחד מיוצרי הקולנוע הבולטים והאיכותיים בארץ, על אף שלא יצר סרטים רבים.

סרטו הקצר הרביעי מ-1967 "לאט יותר", זיכה אותו בפרס פסטיבל ונציה. את התסריט כתב הפנר תוך שימוש במילותיה של סימון דה בובואר מתוך מאמר שפרסמה בכתב העת "זמנים מודרניים"[1]. בשנות השישים והשבעים הוא נמנה עם קבוצת יוצרי הקולנוע האישי ("הרגישות החדשה") שיצרו סרטים חברתיים בעלי סגנון אמנותי אירופי-אוונגרדי שהיוו ניגוד לסרטי הבורקס העממיים שפרחו במקביל. סרט בולט במגמה זו היה "לאן נעלם דניאל וקס?" שכתב וביים בשנת 1972 ונחשב על ידי המבקרים לאחד הסרטים הטובים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים.

בשנת 1971 שיחק בסדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק" ובשנת 1977 שיחק בסרט הקולנוע "פנטזיה על נושא רומנטי" שכתב המחזאי חנוך לוין.

בהמשך עבר ליצור לעולם הילדים. בשנת 1974 החל לשתף פעולה עם הטלוויזיה החינוכית, ויחד עם יצחק בן נר, היה תסריטאי סדרת הילדים "דלת הקסמים", שעסקה בחינוך הילדים לזהירות בדרכים. תוכנית זו זכתה להצלחה רבה ושודרה בשידורים חוזרים עד שנות השמונים.

שני סרטים אחרים שלו, "דודה קלרה" (1977) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), מהווים הספד לדור יוצאי אירופה הזקנים, דוברי היידיש. "דודה קלרה", שנוצר עם יסודות אוטוביוגרפיים על משפחתו, מספר על שלוש דודות פולניות בארץ המשגיחות על אחיינית צעירה, ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" מהווה הספד לתיאטרון היידיש ולשחקניו.

דרמת הטלוויזיה שיצר, "ארץ קטנה, איש גדול" (1998), מהווה מבט ציני על מדינת ישראל המשתנה של שנות התשעים ועל מיתוסים ציוניים שלטענתו לא נשאר מהם הרבה.

בשנת 2004 קיבל את פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר) על מפעל חיים בקולנוע הישראלי.

הפנר הרצה שנים רבות על קולנוע ותסריטאות במוסדות אקדמיים וכתב מספר רומנים וספרי עיון על קולנוע: "סינימה נייר" ו"סרטים לא גדלים על עצים".

בשנת 2012 ראה אור הספר "אברהם הפנר: ספר התסריטים" בהוצאת כתר. הספר מאגד בתוכו את כל התסריטים לסרטיו הארוכים של אברהם הפנר, והוא פרי שיתוף פעולה בין החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לבין בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. לרגל יציאת הספר התראיינה בתו של הפנר, מאיה, וחשפה כי אביה סובל מפגיעת ראש חמורה וכי לא ניתן לתקשר עמו יותר.

הפנר נפטר ב-19 בספטמבר 2014 כשהוא בן 79. השאיר אחריו את אשתו יעל, וביתו היחידה התסרטאית מאיה הפנר.

סופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שספר ביכוריו יצא כבר בסוף שנות ה-60, מקושר אברהם הפנר פעמים רבות לסופרי שנות ה-80 בספרות העברית, ספרות אשר נקראת לעיתים גם פוסטמודרנית. בכל ספריו כתיבתו של הפנר אישית מאוד, זורמת ואסוציאטיבית. סיפוריו כתובים בשפת יומיום ומשופעים בהערות שוליים אשר הופכות להיות חלק מהטקסט ומרחיבות אותו. דמותו נוכחת לעיתים קרובות בספריו ולפעמים הוא הגיבור הראשי, כמו בספרו "אברהם הפנר: ספר המפורש".

השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנר שימש כמרצה לתסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, החל מאמצע שנות השבעים ועד לפרישתו בתחילת שנות האלפיים. כמורה הוא השפיע על יוצרי קולנוע רבים וביניהם: איתן גרין, יונתן ארוך, רנן שור, ארי פולמן, חגי לוי, אורי סיון, רני בלייר, אבי כהן, דוד טור, דורון צברי, מנשה נוי, דובר קוסאשווילי, איתן צור ועוד.

תסריטאית הטלוויזיה מאיה הפנר ("בטיפול", "השיר שלנו") היא בתו.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב נחום הנביא 8.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים שכתב וביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Padva, Gilad (2007). A Yiddish Diva! Requiem for a Fabulous Woman in Avraham Heffner’s Film Laura Adler’s Last Love. Women & Language 30(1), 30-31.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אברהם הפנר בוויקישיתוף

בעקבות מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
2003 - מוסקו אלקלעי
זוכה פרס אופיר על מפעל חיים לשנת 2004 - אברהם הפנר הבא:
2005 - לביאה הון