אבישי רביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבישי רביב
אבישי רביב (2018)
אבישי רביב (2018)
לידה 8 ביוני 1967 (בן 56)
חולון, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי שמפניה
השכלה
השתייכות שירות הביטחון הכללי
תקופת הפעילות 19871995 (כ־8 שנים)
תפקידים בשירות
סוכן של המחלקה היהודית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אבישי רביב (נולד ב־8 ביוני 1967) הוא סוכן לשעבר של המחלקה היהודית בשירות הביטחון הכללי. גויס בדצמבר 1987 ומילא תפקיד זה עד לחשיפתו בנובמבר 1995, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר.

בתקופת העסקתו במחלקה היהודית של השב"כ השתתף בפעילויות אלימות רבות, הקים שני ארגוני מחתרת פיקטיביים, ועל פי דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, פעל כסוכן מדיח, בניגוד לכוונת מפעיליו[1].

ראשית חייו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רביב נולד וגדל בחולון. למד שמונה שנות יסודי בבית ספר הממלכתי ביאליק ולימודי תיכון בתיכון קוגל בעיר. היה חבר בנוער העובד והלומד ובכיתה י"א עבר לכ"ך. בספר הבוגרים של השכבה שלו נכתב עליו: "לוחם על עקרונותיו, בטוח שכהנא יציל את המדינה, ומי אנחנו שנערער לו את האמונה"[2]. הוא עשה את שירותו הצבאי בחטיבת גבעתי, שם נפצע ברגלו בתאונת אימונים, אושפז לארבעה חודשים, שוחרר מהשירות והוגדר כנכה צה"ל. לאחר שחרורו מצה"ל היה פעיל שולי בתנועת כ"ך (מלבד כ"ך, היה רביב גם פעיל במפלגת מולדת והתחיה).

בדצמבר 1987 גויס רביב לשב"כ והחל להציג עמדות קיצוניות. בינואר 1988 צוטט במשאל של חדשות לגבי הטיפול באינתיפאדה הראשונה: "צריך להרוג כל מי שזורק אבן או בקבוק תבערה. הערבים מבינים רק כוח"[3]. באותו החודש התפרע במחאה נגד ההצגה "סינדרום ירושלים" והוצא מהאולם על ידי שוטרים[4]. במרץ צוטט כאומר: "השמאלנים האלה כאלה חסרי עומק. כל מה שיש להם להגיד הוא שהערבים הם בני אדם. אנחנו העתיד".[5] במאי נעצר כאשר השתתף בהפגנה של פעילי כ"ך מול מופע תמיכה של אנשי יש גבול בסרבני שירות בשטחים בשערי כלא 4, ותקף פעיל של יש גבול. בראיון שנערך עמו אמר "צריך לנהוג באלימות, אין פתרון אחר"[2].

בספטמבר עבר, בתיאום עם השב"כ, לגור בקריית ארבע[6] כשבמקביל החל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב, בה היה גם פעיל בתא הסטודנטים "ברית נאמני ארץ ישראל" אותו הקים[7]. רביב הציג את מועמדותו בבחירות למועצת אגודת הסטודנטים בדצמבר אך לא הצליח להיבחר[8].

במהלך התפרעות אלימה של פעילי התנועה בשנת 1987 נעצר רביב על ידי המשטרה. באותה תקופה לא הוצאה עדיין תנועת כך אל מחוץ לחוק ופעילותה התרכזה בכפר תפוח, בירושלים ובחברון.

רביב הרבה לשלוח מכתבים למערכות העיתונים[9]. ביוני 1990 נעצר ל-48 שעות בפרשת הסיקריקים ושהה בתא עם החשוד המרכזי, יואל אדלר[10]. לתקשורת נמסר שהוא היה חשוד מרכזי בפרשה[11]. בסוף 1990 היה רכז הדור הצעיר של נאמני הר הבית.

בינואר 1992 הושעה רביב לשנה מהאוניברסיטה[12] לאחר שתקף את מסעד קדור (יושב ראש אגודת הסטודנטים הדרוזי באוניברסיטה)[13][14] וטען שהדרוזים הם סכנה לביטחון המדינה[15] ולאחר שהתפרע במשרדי רק"ח בתל אביב[16] וניסה לתקוף את חברת הכנסת תמר גוז'נסקי.

דבריו של רביב נגד הדרוזים זכו לגינוי נרחב, כולל של שמעון פרס, יו"ר הכנסת דב שילנסקי, רחבעם זאבי, גאולה כהן, רפאל איתן וגרשון סלומון[17] והביאו אותו להתנצל בפניהם[18][19].

באותה תקופה התחתן רביב[20] עם עולה חדשה מרוסיה והתגורר במעלה לבונה[11]. ביוני 1993 דווח שרביב מבוקש על כך שהסית נער בן 15 לנקב צמיגים של רכב של האו"ם[21]. באותו חודש הוא רואיין לקראת חתונתו של עמי פופר ואמר שפופר "קידש שם שמים ברבים"[22]. באוקטובר 1993 עוכב רביב בעת צעדת מחאה נגד הסכם אוסלו[23].

בתקופת השעייתו מהאוניברסיטה ניסה רביב, ללא הצלחה, לחדש את פעילותו של ארגון ד"ב (ראשי תיבות של "דיכוי בוגדים") שהיה ארגון סטודנטים ימני קיצוני שפעל בשנים 19711972[24].

בבית המשפט תיארו אותו מפעיליו כסוכן 'בעייתי', שבעוד תכלית הפעלתו "לגרום לסיכול ביצוען של עבירות פליליות" הרי לפי דברי ועדת שמגר: "הוא עצמו ביצע עבירות לרוב, כאשר הוא יודע שהוא פטור מאחריות בשל הגיבוי שניתן לו על ידי רשויות המדינה. הפיקוח עליו של גורמי השירות היה בלתי יעיל, וברוב המקרים נוכחו לדעת רק אחר מעשה, מה שאירע, אך שבו והסתפקו באזהרות".[25]

מיד לאחר טבח מערת המכפלה, והוצאתה של תנועת כ"ך מחוץ לחוק, נמלט רביב מתל אביב והסתתר בביתו הנטוש של יורם שקולניק, מתנחל שהיה עצור אז בחשד שירה במחבל כפות. רביב הסגיר את מקום מחבואו, נעצר לחקירה ושוחרר לאחר יומיים. בעקבות מידע שאסף קודם לכן, נעצרו כמה ממנהיגי כ"ך במעצר מנהלי לאחר הרצח[26].

לאחר שנכשלו ניסיונותיו לחזור ללימודים באוניברסיטת תל אביב, התקבל רביב לחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן והצטרף לתא סטודנטים שארגן שבתות אירוח לסטודנטים ביישובים מעבר לקו הירוק, שבתות שלמעשה היו מפגשי פנויים פנויות מהמגזר הדתי לאומי.

פעילותו כסוכן שב"כ ופעיל ימין קיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רביב פעל כסוכן בכיסוי של פעיל ימין קיצוני במשך כ-8 שנים, נחשב לסוכן פעיל, מסור ובעל מוטיבציה רבה. הקשר בינו לבין מפעיליו היה אינטנסיבי ביותר, והוא סיפק לשב"כ מידע בעל ערך רב שסייע לסיכול פעולות טרור יהודי שונות[27]. מסמכי השב"כ שמתייחסים לפרטי מידע שהעביר רביב ולהפעלתו השתרעו על פני כ-20 אלף עמודים[26].

במסגרת התחזותו לפעיל ימין קיצוני נקט רביב בפעולות רבות, עם פעולות אלה נמנות:

  • הקמת ארגון אי"ל והשבעת חברי הארגון בהר הרצל ובנחלת יצחק.
  • ביום טקסים קיצוניים שהתבצעו בהשתתפות כתב הערוץ הראשון איתן אורן. על טקס זה אמרה ועדת שמגר: "כל העת המשיך בקשרים עם התקשורת כדי להציג את "אי"ל" כגוף קיים וזכה לסיוע הטלוויזיה בכך ששידרה טקס השבעה, שלא היה אלא הצגה, כאשר מי שנכח במקום חייב היה להיות ער לכך שהמדובר בהצגה".
  • בשנת 1994 הציג לתקשורת מצג מבוים של קייטנת "כך" לפיו שידר ניצן חן בערוץ הראשון כתבה שתיארה אימוני ירי לנערים לקראת פגיעה בערבים. מי שהופיע בכתבה כמדריך טרור בשם זוהר קובני, היה למעשה סוכן משטרתי במחוז ירושלים ושירת לימים כסגן הקב"ט בשגרירות ישראל באירלנד[25][26][28].
  • תקיפה של אישי ציבור ומפקדי צבא ובהם: יוסי שריד, שולמית אלוני, האלוף אילן בירן והרב שלמה אבינר.
  • ועדת שמגר קבעה על פי עדותו של כתב הטלוויזיה ניצן חן כי אין ספק שרביב הוא שנטל את הכרזה שבה הוצג רבין לבוש במדי אס אס (אותה יצרו שני קטינים) ומסר אותה לכתב הטלוויזיה.
  • לקיחת אחריות על רצח פלסטיני באזור חלחול ב-7 בספטמבר 1995. רביב הודיע לעיתונאים כי ארגון אי"ל ולאחר מכן כי ארגון "חרב דוד" ביצעו את הרצח שהתברר מאוחר יותר כסכסוך מקומי[29][30].

הפעלתו הבעייתית של רביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפעלתו של רביב הצטברו תלונות וחשדות כנגדו בדבר מעשים פליליים שונים. רביב נחקר על מעשיו בשב"כ והודה בשורה ארוכה של עבירות שונות כלפי יהודים וערבים, שכללה אלימות, פגיעה ברכוש ואיומים.

בשל התנהלותו הבעייתית של רביב, שיתף השב"כ את המידע על הפעלתו עם דורית ביניש, שהייתה אז פרקליטת המדינה, במספר ישיבות שנערכו עמה. עם זאת, ביניש מידרה מידע זה מהיועצים המשפטיים לממשלה יוסף חריש ומיכאל בן יאיר, שלא ידעו כלל על הפעלתו של רביב. בעקבות פעולותיו של רביב הורו היועצים המשפטיים לממשלה לפחות פעמיים על פתיחת חקירה כנגד רביב, חקירה שנעצרה על ידי ביניש בלא הסבר[26].

בעקבות טקס ההשבעה המבוים לאי"ל ששודר בערוץ הראשון, ושנעשה שלא בידיעת השב"כ, הוחלט באוקטובר 1995 על הפסקת הקשר עמו לחודש. עם זאת, גם במהלך חודש זה התקבלו מרביב דיווחים שונים. בסיום תקופת השעייתו הוחתם רביב על התחייבות שלא לחרוג מההיתרים שניתנו לפעולתו[31].

חשיפתו של רביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עובדת היותו של רביב סוכן שב"כ חשפו, לאחר רצח יצחק רבין, בני אלון ולאחריו כתב הערוץ הראשון אמנון אברמוביץ', שחשף גם כי שם הקוד של רביב בהיותו סוכן שב"כ היה "שמפניה"[32]. חשדו של אלון לגבי רביב התעורר עוד קודם הרצח, והתגבר בעקבות תרגיל חקירה רשלני שהפגיש בין מרגלית הר שפי לרביב (שהסכים להעצר לסיוע בחקירה) במהלך חקירתה[26]. ב-1999 התפרסם מסמך שעורר סערה ציבורית וכונה "מסמך רביב"[33]. המסמך היה פרוטוקול ישיבה בעניין אבישי רביב, שהתקיימה ב-1996, אצל היועץ המשפטי לממשלה שבו נכחו גם נציגי משרד המשפטים ונציגים מהשב"כ. לפי הפרוטוקול חזי כאלו, ראש האגף ה"לא ערבי" בזמן רצח רבין ואחד האחראים להפעלת רביב, אמר: "בדיון אצלנו הוחלט שהאיש לא נשלט ואי אפשר להמשיך להפעיל אותו בצורה כזו. אבל קבענו כללים חדשים של הפעלה, ניתוק, בדיקה פסיכולוגית. הובהר לו שככה לא נמשיך, ושלא תינתן לו חסינות על עבירות שיבצע. בחכמה שלאחר מעשה, אילו ניתקנו הקשר, אולי היה נותן לנו את הרוצח"[34]. כאלו הכחיש את המיוחס לו וטען כי דבריו בפרוטוקול מתומצתים ולא שיקפו את מה שבאמת אמר.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מגעיו של רביב עם יגאל עמיר כמדובב, עלה בשב"כ חשד לפיו רביב לא דיווח את כל שידע לגבי עמיר למפעיליו. רביב נחקר בחשד זה והודה כי לא מסר למפעיליו מידע אודות עמיר[35].

לאחר שנחשפה עובדת היותו סוכן השב"כ בקרב הימין בישראל, נשמעו קריאות, בעיקר בימין, להעמידו לדין. הוא הואשם באי מניעת פשע בשל הטענה שידע על כוונותיו של יגאל עמיר אך לא דיווח עליהן למפעיליו בשב"כ, ובתמיכה בארגון טרור (אי"ל). נגד רביב הוגש בסופו של דבר באפריל 1999 כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, ממנו הושמט מאוחר יותר האישום השני. ב־31 במרץ 2003 זוכה רביב מכל אשמה.[36] השופטים קבעו כי רביב לא ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין. בהכרעת הדין בתיק נכתב בין היתר:

לא נטען בפנינו על קיומו של מניע ממשי לכך שהנאשם הסתיר ממפעיליו ביודעין ובזדון מידע שהגיע אליו בדבר כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה. ממכלול הראיות שהובאו בפנינו, עולה דווקא כי היה לנאשם מניע משמעותי למסור לשב"כ על כוונותיו של יגאל עמיר - אילו ידע אותן. זאת, משום שהשב"כ היה 'כל עולמו' ואילו היה מוסר דיווח שהיה בו כדי לסכל את רצח ראש הממשלה הוא היה נתפס כ'גיבור' ותדמיתו בעיני עצמו ובעיני אנשים חשובים לו - היינו אנשי השב"כ - הייתה עולה.

הטעם השני נוגע למבנה אישיותו של הנאשם, כפי שניתן ללמוד עליו ממקורות שונים שהובאו בפנינו. הנאשם תואר, בין היתר, כאדם ילדותי באופיו, בעל רמה אישית נמוכה אשר אינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל. רופאה פסיכיאטרית אשר זומנה כעדת הגנה מטעמו של הנאשם תיארה אותו כאדם בעל הפרעה אישיותית נרקיסיסטית. מכאן מסקנתנו, שאין מדובר באדם בעל רמה אישית גבוהה, חוסן פנימי וביטחון עצמי, אלא באדם בעל אישיות חלשה, תלותית משהו, "המבקשת למצוא חן", אשר לגביה קיים סיכון של מתן הודאת שווא.
הטעם השלישי עניינו בנסיבות חייו של הנאשם בשמונה השנים אשר קדמו לרצח. בהכרעת הדין נאמר, כי לא יהיה מוגזם לומר כי בשמונה שנות הפעלתו כסוכן, חי הנאשם ב"עולם השקר". הוא היה נתון בהעמדת פנים מתמדת. הוא שיקר את סובביו, את הוריו, את אשתו דאז, את התקשורת ואפילו את השב"כ.

עם היסודות המשפטיים לזיכוי נמנים גם הקושי לקבל את זיכרון הדברים של חוקרי השב"כ אשר חקרו את רביב לאחר הרצח כראיה במשפטו, וכן עדותו של הרוצח עצמו, יגאל עמיר.

סיכום ועדת שמגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק ד' לדו"ח ועדת שמגר סיכמה הוועדה את התייחסותה לאבישי רביב והפעלתו במילים הבאות:

כל בר-דעת מבין, שאיסוף מידע הוא חיוני, וכי מי שעוסק בכך אינו בהכרח צדיק ובר-לבב. אולם, יש להיזהר מפרובוקטורים המנצלים את הגיבוי שניתן להם, עקב כוונה רעה שבלבם או בשל מופרעות באופיים, והופכים ליוזמי פעולות בלתי חוקיות ופוגעניות-פרובוקטיביות, תחת המעטה השלטוני. אנשים כגון אלה נוהגים כנטולי רסן, גם בשל כך שהם יודעים שלא יגישו נגדם כתב אישום. בתוצאות המזיקות נושאת המדינה כולה (כגון יצירת נקודות חיכוך נוספות בחברון או פגיעה באמון בשירות, המקבל תווית של ארגון חשאי העוסק בפרובוקציות פוליטיות).

בעקבות הפעלת רביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשב"כ נתפסה הפעלתו של רביב ככישלון, מאחר שרביב לא ידע לזהות כוונות לפגיעה בראש הממשלה כדבר חמור בו יש להתמקד בראשונה, וראה בנושא זה דבר שולי. לטענתו של רביב, מפעיליו לא טרחו להדגיש לו את קדימות הנושא[37].

לאחר חשיפתו של רביב כסוכן שב"כ נוצר משבר אמון בין הציבור הדתי-לאומי לבין השב"כ, בעקבות ראיית רבים את הפעלת רביב כניסיון הכפשה ציבורית לציבור הדתי על ידי השב"כ. בנוסף, בעקבות לקחים מהפעלתו של רביב הוטלו מגבלות שונות על הפעלת סוכני שב"כ. מאפיינים אלו הובילו לקושי בגיוס סוכנים גם זמן רב לאחר חשיפת רביב[26].

המועצה המקומית קריית ארבע הגישה תביעה כנגד המדינה בשל נזקים תדמיתיים שגרמה פעולתו של רביב. התביעה הסתיימה ב-2008 בפשרה שבמסגרתה שילמה המדינה 10,000 ש"ח למועצה[26].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 התחתן עם בוגרת אולפנה, עולה חדשה מרוסיה. ב-1993 התגרשו. רביב מתגורר בתל אביב. גרוש בשנית ואב לשלוש בנות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רן שריר ואבי זלינגר, האיש שצעק סרק סרק - גילויים חדשים על פרשת רצח רבין, 2022.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל דקלו, ‏רשמית: אבישי רביב יואשם באי מניעת רצח רבין והסתה, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2001, אתר גלובס
  2. ^ 1 2 ענת מידן, הרעל מתפשט, חדשות, 27 במאי 1988
  3. ^ ומה אתה חושב על היד החזקה?, חדשות, 28 בינואר 1988
  4. ^ מחזה לא מקורי, חדשות, 10 בינואר 1988
  5. ^ ירון פריד, גיבורי התנ"ך, כותרת ראשית, 16 במרץ 1988
  6. ^ אבישי רביב, לעולם לא עוד, חדשות, 14 בספטמבר 1988
    אבישי רביב, אומץ הלב היהודי, חדשות, 2 באוקטובר 1988
  7. ^ יסמין קיני, בלחיצה על כפתור מחשב יבחרו היום הסטודנטים באוני׳ ת״א את נציגיהם, חדשות, 26 בדצמבר 1988
  8. ^ יסמין קיני, השמאל באוני׳ ת״א ניצח בגדול: 73% תמיכה, חדשות, 27 בדצמבר 1988
  9. ^ למשל: השלום כתרוץ, חדשות, 22 באפריל 1990
    האין זאת צביעות?, חדשות, 23 באפריל 1990
    אבישי רביב, אפי יחזיר עטרה ליושנה, חדשות, 7 במרץ 1990
    לגרש את אייבי נתן, חדשות, 19 במרץ 1990
  10. ^ תבנית:העריב
  11. ^ 1 2 נחשד כחבר מרכזי בסיקריקים, חדשות, 30 באוגוסט 1991
  12. ^ שרה פרידמן, אבישי רביב שתקף את הדרוזים הורחק לשנה מאוניברסיטת תל אביב, מעריב, 15 בינואר 1992
  13. ^ בתיה פלדמן, איומים על היו"ר הדרוזי של אגודת הסטודנטים בת״א, חדשות, 28 באוגוסט 1991
  14. ^ אמיר הלוי, אין דין ואין דיין, חדשות, 3 בספטמבר 1991
  15. ^ דורון מאירי, כולם חושבים כך, רביב אומר זאת, חדשות, 1 בספטמבר 1991
  16. ^ זעם על דברי הגזענות נגד המועמד הדרור ליו״ר אגורת הסטודנטים בת״א, מעריב, 29 באוגוסט 1991
  17. ^ גאולה כהן: דברי רביב על הדרוזים - בושה, חדשות, 30 באוגוסט 1991
  18. ^ שרה פרידמן, אבישי רביב: אני מתנצל בפני אנשי העדה הדרוזית, מעריב, 5 בספטמבר 1991
  19. ^ שרה פרידמן, אבישי רביב: אני מתנצל בפני הדרוזים. פגעתי בהם שלא בצדק, מעריב, 6 בספטמבר 1991
  20. ^ עשר שאלות זהות לששה ימנים קיצוניים, חדשות, 25 באוקטובר 1991
  21. ^ שלמה דרור, פעילי "כך" מבוקשים בחשד ניקוב צמיגים, חדשות, 10 ביוני 1993
  22. ^ נירית זך, הרב בא גד: לעמי פופר תהיה יופי של חתונה, חדשות, 21 ביוני 1993
  23. ^ שרון: שריד וחבריו אחראים לשפך דם. שריד: הלכנו אחריו למלחמה מטומטמת, חדשות, 5 באוקטובר 1993
  24. ^ נחום ברנע, ראדיקלים מימין ומשמאל (ד): דב הוא לא רק שם פרטי, דבר, 16 ביוני 1972
  25. ^ 1 2 פרק ד': פרשת אבישי רביב, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2001
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 חיים לוינסון, השמפניה שנשפכה: גילויים חדשים בכשלים בהפעלת אבישי רביב, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2011
  27. ^ דביר קריב, יצחק, רצח רבין: הסיפור שלא סופר, ישראל 2015, עמ' 153-154
  28. ^ קלמן ליבסקינד, ‏זה מה שקורה כשסוכן שב"כ וסוכן משטרה מארגנים פעילות אלימה לילדי ימין, באתר מעריב אונליין, 6 בנובמבר 2021
  29. ^ היו או לא היו, באתר העין השביעית, 1 בדצמבר 1997
  30. ^ אורי אריאל, הכל כשר לשם הניגוח, באתר ynet, 5 באוקטובר 2008
  31. ^ דביר קריב, יצחק, רצח רבין: הסיפור שלא סופר, ישראל 2015, עמ' 156-157
  32. ^ אפרת וייס, סוכן השב"כ לשעבר אבישי רביב זוכה פה אחד, באתר ynet, 31 במרץ 2003
  33. ^ מנחם רהט, הימין: להקים ועדת חקירה, באתר nrg‏, 12 בנובמבר 1999
  34. ^ הותר לפרסום: תמצית פרוטוקול הדיון בעניין אבישי רביב - הנוסח המלא, באתר גלובס, 11 בנובמבר 2011
  35. ^ דביר קריב, יצחק, רצח רבין: הסיפור שלא סופר, ישראל 2015, עמ' 158
  36. ^ אפרת וייס, סוכן השב"כ לשעבר אבישי רביב זוכה פה אחד, באתר ynet, 31 במרץ 2003
  37. ^ דביר קריב, יצחק, רצח רבין: הסיפור שלא סופר, ישראל 2015, עמ' 158-165