פורטל:אורניתולוגיה/ערך נבחר/אוסף
1[עריכת קוד מקור]
קזואר הוא סוג במשפחת הקזואריים. יש לו "קסדה" גדולה על הראש, בדומה לקלאו; אך שלא כמוהו, מיועדת להגנה ולפילוס מקום בצמחייה העבותה של היערות. הוא אינו מסוגל לעוף בדומה ליען ולאמו. הקזואר חי ביער במקומות שבהם זורמים מים. הם בעלי חיים חששניים יחסית ומסתתרים בעומק היער. הנקבה מטילה 3-8 ביצים שמשקלן 650 גרם. האפרוחים מסוגלים להסתתר בצמחייה באמצעות צבעי ההסוואה שלהם. הם אוכלים שבלולים, נחשים, צפרדעים, צמחים ופירות. הם נפוצים בגינאה החדשה. למרות גודלו, הקזואר יכול לשחות במים. הוא העוף השלישי בגודלו בעולם.
2[עריכת קוד מקור]
.jpg)
קלאו בכיר הוא מין במשפחת הקלאוניים. הקלאו נמצא בדרום-מזרח אסיה באזור תאילנד, הודו וההימלאיה ביערות עד. הקלאו אוכל לרוב פירות וחרקים, ולעיתים מצטופפים ביחד בלהקות של 200 או יותר. מקורו של הקלאו מיוחד מאוד: למרות גודלו וחוזקו, הוא קל מאוד מפני שהוא חלול, בדומה לטוקן. קינו של הקלאו נמצא בגובה של כ30 מ' מעל אדמת היער. בעת הקינון נקבת הקלאו כולאת את עצמה בקן למקרה של תקיפת אויב ולאחר הדגירה משתחררת בעזרת הזכר.
3[עריכת קוד מקור]
אדום-החזה הוא ציפור שיר קטנה שמאפייניה הבולטים הם פנים, גרון וחזה בגוון אדום חלודי המופיע כאשר הפרט בוגר. בעבר סווג אדום-החזה למשפחת החטפיתיים, אך כיום הוא משויך למשפחת הקיכליים. זה מין יחידי בסוגו.
אדום-החזה הוא הציפור הלאומית של אנגליה, והוא מקושר לפולקלור ולאגדות העם של המדינה. הוא מייצג מזל טוב ומזל רע כאחד, חיים ומוות. סיפורים רבים מנסים להסביר איך קיבל את סינרו האדום והבולט. אחד מהם מספר כי אדום החזה צייץ באוזנו של ישו כאשר זה היה תלוי על הצלב, ודמו דבק בחזהו. הוא נחשב לאחד מסמליו המובהקים של חג המולד, ועל כן הוא מופיע בכרטיסי ברכה רבים.
4[עריכת קוד מקור]
אלבטרוסיים הם משפחה של עופות ימיים מסדרת היסעוראים הכוללת את הגדולות שבציפורי הים. האלבטרוסים נפוצים בעיקר בימים ליד אנטארקטיקה ובצפון האוקיינוס השקט. הם אינם מצויים בצפון האוקיינוס האטלנטי, אף על פי ששרידי מאובנים מעידים שבעבר היו נפוצים גם שם. הם ידועים ביפי מעופם ובהדר מוטת כנפיהם הרחבה.
האלבטרוסים הם בין הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף. האלבטרוסים מיומנים מאוד בתעופה, והם משתמשים בטכניקות שונות לניצול מוטת כנפיהם וכוחם, כדי לגמוא בקלות מרחקים עצומים. תזונתם מבוססת על דיונונים, דגים וקריל שאותם הם צדים על ידי צלילה לאוקיינוס או סמוך לפני המים. האלבטרוסים מקננים במושבות גדולות השוכנות בדרך כלל באיים מרוחקים באוקיינוס, לעיתים לצד מינים אחרים של עופות ימיים. האלבטרוסים הם מונוגמיים. הקשר בין הזכר לנקבה מטופח במשך מספר שנים, וכולל מצגי חיזור דמויי ריקוד.
5[עריכת קוד מקור]
.jpg)
עיטם לבן־ראש הוא מין בסוג עיטם הנפוץ בשטחי אמריקה הצפונית בלבד. עיטם זה הוא עוף דורס, הנמנה עם סדרת דורסי היום ועם משפחת הנציים. שמו המדעי מתאר אותו היטב: Haliaeetus פירושו "עיט ים", כלומר עיטם, ו־leucocephalus פירושו "ראש לבן".
העיטם לבן־הראש הוא העוף הלאומי של ארצות הברית. הוא אחד מהסמלים המוכרים שלה, ומופיע על מרבית החותמות הרשמיות, ביניהן סמל ארצות הברית וחותם הנשיא. חשיבותו הלאומית מקורה ב־20 ביוני 1782, כאשר הקונגרס הקונטיננטלי אימץ את העיצוב הנוכחי של החותם הגדול של ארצות הברית, הכולל עיטם לבן־ראש המחזיק חצים וענף זית בעזרת טפריו. מדינות אחדות עשו זאת עוד לפני כן ב־1778.
6[עריכת קוד מקור]
קאקאפו הוא תוכי לילי האנדמי לניו זילנד. לקאקאפו מספר תכונות ייחודיות: יש לו שיטת חיזור מיוחדת; הוא התוכי היחיד החסר יכולת תעופה; הוא התוכי הכבד ביותר; וכן הוא אחד העופות בעלי תוחלת החיים הארוכה ביותר.
המין מצוי בסכנת הכחדה חמורה: ידוע על 126 פרטים בלבד בעולם כולו, כולם מסומנים על ידי האדם ונתונים במעקב תמידי. האב הקדמון של הקאקאפו נפרד ממיני התוכיים האחרים כשניו זילנד הפכה לאי, לפני כ-70 מיליון שנה. שם, כמעט בהיעדר טורפים, איבד את יכולת התעופה. עם התיישבות הפולינזים בניו זילנד, ולאחריהם האירופאים, הגיעו עמם טורפים המהווים מינים פולשים, כגון חתולים, חולדות וסמוריים, ואוכלוסיית הקאקאפו הוכחדה כמעט כליל. מאמצי שימור המין החלו בשנות התשעים של המאה ה-19, אך לא נחלו הצלחה משמעותית עד להפעלת תוכנית השבת הקאקאפו לטבע בשנות השמונים של המאה ה-20. כל הפרטים ששרדו שמורים במספר איים זעירים ונטולי-טורפים בקרבת ניו זילנד, בהם צ'אלקי, שבדרום-מערב פיורדלנד, וקודפיש, הסמוך לאי סטיוארט שבקרבת האי הדרומי, שם הם נמצאים תחת השגחה קפדנית.
7[עריכת קוד מקור]
שחפית הקוטב היא מין עוף ימי המשתייך לסוג שחפית שבמשפחת השחפיתיים. אתרי הרבייה של שחפית הקוטב נמצאים באזורים ארקטיים וסובארקטיים של אסיה, של אירופה ושל אמריקה הצפונית. שחפית הקוטב היא מן המינים המרבים לנדוד בעולם החי: מדי שנה היא נודדת משטחי הרבייה הצפוניים שלה לאוקיינוס הדרומי וחזרה. זוהי הנדידה המחזורית הארוכה ביותר מבין הנדידות בקרב כל מיני בעלי החיים.
אסטרטגיית הרבייה של המין היא גידול מספר מצומצם של צאצאים, המטופלים בצורה טובה ומוגנים היטב. ההורים מאכילים את האפרוחים בדגים למשך זמן רב, ומסייעים להם לעוף דרומה בחורף.
שחפית הקוטב היא עוף מאריך-חיים יחסית, ופרטים רבים ממנו מגיעים לגיל עשרים. הפרט המבוגר ביותר שתועד, מת בגיל 34 שנים. תזונתה של השחפית מתבססת בעיקר על דגים ועל חסרי חוליות ימיים קטני ממדים. המין נפוץ מאוד, ועל פי ההערכות השונות קיימים כמיליון פרטים. התנודות והמגמות החלות באוכלוסיית שחפית הקוטב אינן ידועות כהלכה, אך ידוע שבני האדם גרמו להקטנת האוכלוסיות באזורי תפוצתן הדרומיות.
8[עריכת קוד מקור]
נדידת העופות היא תופעה זואולוגית, המתרחשת פעמיים בשנה, כאשר עופות רבים נודדים מאתרי הקינון שלהם (בדרך-כלל באזורים קרים יחסית) למעונות-חורף באזורים חמים יותר. התופעה מתרחשת בין אירופה לאפריקה, בין האמריקות ואף בין הקטבים. רובם של העופות הנודדים האירופאיים עוברים במסלול הנדידה דרך ארץ ישראל, ואף שוהים בה לילה או יותר; מיעוטם, כמו השלוים, חוצים את הים התיכון ונוחתים בחוף הצפוני של אפריקה. מספר העופות שנאמד בכל "גל נדידה" שכזה הוא כחצי מיליארד, מהם כחצי מיליון חסידות.
9[עריכת קוד מקור]
ירגזי מצוי הוא מין במשפחת הירגזיים הנפוץ בישראל. הוא נפוץ בגינות ובחורשות ואוכל חרקים. הירגזי המצוי נפוץ באירופה ובאסיה. זהו עוף יציב כאשר רוב הירגזים אינם נודדים, למעט צפון אירופה בה נדידה מתרחשת באופן חלקי וירגזים תועדו חורפים לחופי הים הבלטי ובמזרח אירופה. בישראל הירגזי שכיח ויציב. הערכות גודל האוכלוסייה ושטח התפוצה גבוהות מאוד, והאוכלוסייה גדלה מאז שנות ה-60, ועל כן, הירגזי המצוי אינו בסיכון להכחדה ומצב השימור שלו הוא ללא חשש. הירגזים מקננים בטבע בחללים חשוכים בעצים, אבל נצפו מקננים בחפצים מעשי ידי־אדם פעמים רבות, ביניהן בכדים, תיבות דואר, עמודים חלולים ותיבות קינון. בשל הסתגלותו לקינון בתיבות מעשה ידי־אדם, הפך לציפור מחקר מרכזית באירופה ובישראל.
10[עריכת קוד מקור]
.jpg)
שחפית צהובת מקור היא עוף ימי הניזונה מדיג ממשפחת השחפיתיים. השחפית נמצאת בדרום אפריקה, אסייה ואוקיאניה.
יש לשחפית חמש תת-מינים שמתרבים באזורים נרחבים בעולם: באוסטרליה, בדרום אפריקה ובאוקיינוס השקט. אורכה של שחפית בוגרת הוא 46-49 ס"מ, מוטת כנפייה כ-125-130 ס"מ, ומשקלה כ-325 עד 397 גרם. את רוב תזונתה של השחפית מהווים הדגים המוגשים גם בטקס החיזור, אך היא אוכלת גם דיונונים, חרקים וסרטנים. יש כ-500000 שחפיות צהובות מקור בעולם.