משתמשת:לאן/מאוס

השילוב בין הסיפורים של ולאדק וארט:

ולאדק מספק את הבסיס לסיפור (שמתרחש בשואה), וארט לא רק כותב אלא גם מעניק פרשנות, מספר על רגשותיו לאור הסיפור ומספר את הסיפור דרך המדיום שלו - הקומיקס. "כחלק מהאחריות היהודית הקדושה להעברת ההיסטוריה המשפחתית והקהילתית, שפיגלמן כותב את הנרטיב העצמי הפלימפסטי שלו כשהוא מעצב מחדש את הנרטיב של אביו בצורה של מה שפיגלמן מגדיר כקוממיקס, מה שמרמז ל"התערבות" של מילה ודימוי. במדיום הייצוגי המסוים של מאוס (Young 672). המשא ומתן של שני אמצעי התקשורת השונים הללו מקביל למאמץ לכתוב את סיפורו לסיפורו של ולאדק; האחד (של האמנות) תלוי בשני (של ולאדק) עבור החומר שהוא מאיר ומבהיר."

הקונספט של השילוב שזור לכל אורך הספר. ארט מערבב בין זיכרון (דיבור) לבין תיעוד (תמונות)... - תבנית:הערת שוליים

הפתיחה - גלגיליות בפארק:

"שפיגלמן מתחיל באופן סוגסטיטיבי את הנרטיב בן שני הכרכים שלו בהמחשה נוקבת של עדות משנית המעידה על סוגי הקשיים הפסיכולוגיים הנובעים עבור הדור השני מהלחצים של המציאות שהם חוו רק בעקיפין. הפרק הראשוני הזה ברגו פארק בולט כאפיזודה פרדיגמטית של הדור השני שבו מצוקותיו של הילד מוזלות בגודל הטראומות של הוריו. ללא יכולת או לא בטוח כיצד לנחם את בנו, ולאדק מתעלם מהחוויה של ארטי כטריוויאלית, תוך ניגוד יריקות של ילדים באופן דרמטי למדי להישרדותו שלו מהשואה, מה שמרמז על המידה שבה ארטי גדל עם השואה כנקודת הבחינה העיקרית שלפיה ניתן למדוד. החיים שלו. ב"מאושוויץ", פרק א' של מאוס ב': וכאן התחילו בעיותיי, אנו רואים אמנות המתייחסת לפנטזיות השואה של ילדות לאשתו, פרנסואז מולי: ”I did have nightmares about S.S. men coming into my class and taking all us Jewish kids away. Don’t get me wrong. I wasn’t obsessed with this stuff. . . . It’s just that sometimes I’d fantasize Zyklon B coming out of our shower instead of water. I know this is insane, but I somehow wish I had been in Auschwitz with my parents so I could really know what they lived through! . . . I guess it’s some kind of guilt about having had an easier life than they did. Sigh. I feel so inadequate trying to reconstruct a reality that was worse than my darkest dreams. (2: 16)” למרות הכחשתו של ארט מכל אובססיה לתרבות השואה, נראה שהוא הושפע עמוקות מעברם של הוריו..."

הזמן:

אין בספר ציר זמן מסודר לגמרי (ארט מבקש מאביו לא לקפוץ בתאריכים. במקום אחר הוא מבקש שוב וולאדק עונה שהם לא ענדו שעונים באושוויץ.) "חוסר הקוהרנטיות של רגל אושוויץ בסיפורו של ולאדק ביחס לשאר הנרטיב שלו ולאובדן תחושת הזמן שלו, שניהם מרמזים על סוג הפערים ברישום שנגרמים מחוויה טראומטית. לא רק שאין לאמנות גישה ישירה לחוויותיו של אביו, אלא שהזיכרון המקוטע שיש לוולדק מהחוויות הללו גורם לתיווך גדול עוד יותר של גישה זו."

על זה מעיד על השילו בין זיכרון להיסטוריה מתועדת. דוגמה: ארט שואל את ולאדק על התזמורת באושוויץ וולאדק עונה שהוא לא זוכר דבר כזה. "הוא יוצר מרחב שבו שני החשבונות נראים תקפים. בעוד שעדויות לתזמורת קיימות, הוא נדחק לשולי מסגרת התמונה, הנשלטת על ידי שורות על גבי שורות של אסירים ושומר חמוש." "פאנל זה הוא למעשה רכיב חזותי המשלב זיכרון אישי ודיווחים היסטוריים כדי להסביר ולאמת את שני הסיפורים במידה שווה יחסית. כאן, יש שתי אמיתות סותרות, האחת מגובה בתיעוד היסטורי, והשנייה על ידי עד ראייה. בעוד שהכללת התזמורת מאפשרת ייצוג של תופעה מאומתת מבחינה משמעתית, מחיקתה מאמתת את האמת החווייתית של סיפורו של ולאדק, שבו אין תזמורת בין כל הצעקות והצעדות. למרות שאמת חווייתית זו אולי אינה האמת האובייקטיבית, אנו יכולים להסתכל אחורה למסגרות האמורות שבהן ארט מתווכח עם ולאדק על משך הזמן שהוא בילה בכל עבודה שאליה הוצב באושוויץ. התקופה השנויה במחלוקת, לקראת סוף 1944 על ציר הזמן, מכוסה על ידי בועת מילים שמגיעה מאשתו של ארט, שמפריעה בנוחות את המחלוקת. שוב החזותי משמשת כלי למחלוקת המילולית, כמו גם להפסקה הפתאומית ולמבוי הסתום הנובע מכך, דוחה את שאלת האקטואליה הכרונולוגית האובייקטיבית ונותן מקום גדול יותר למציאות החווייתית של עד הראייה. אנו רואים התאמה מעניינת לא פחות של דיוק תיעודי ושל עדות ראייה אישית כאשר ולאדק משרטט סכמות של מקומות המסתור השונים שמשפחת זילברברג וולדק כבשו לפני שהועברו לידי הגסטפו (1: 110, 112)." עד עמוד 699

יד ושם