אילן פפה – הבדלי גרסאות

אילן פפה
לידה	7 בנובמבר 1954 (בן 69); חיפה, ישראל
ענף מדעי	היסטוריה
מקום מגורים	בריטניה
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים (1979); אוניברסיטת אוקספורד (1984) ;
מוסדות	אוניברסיטת אקסטר (2007); אוניברסיטת חיפה (1984–2007) ;
	ilanpappe.com
תרומות עיקריות
	חוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־14:06, 20 בפברואר 2022

אילן בנימין פַּפֶּה (נולד ב-7 בנובמבר 1954) הוא היסטוריון ואיש מדע המדינה ישראלי-בריטי, נחשב לאחד מהבולטים שב"היסטוריונים החדשים" בישראל. לימד באוניברסיטת חיפה במשך 23 שנה עד עזיבתו לבריטניה ב-2007. פפה מחזיק בדעות פוסט-ציוניות ותומך בתנועת ה-BDS שפועלת נגד ישראל.

ביוגרפיה

פפה נולד בחיפה ב-1954 להורים יוצאי גרמניה עולי העלייה החמישית, ולמד בבית הספר הריאלי בעיר במגמת מזרחנות. את שירותו הצבאי עשה בחיל המודיעין. הוא השלים לימודי דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד. את הלימודים לתואר הדוקטור עשה בסנט אנתוני'ס קולג' באוקספורד, בהנחיית ההיסטוריון אלברט חוראני.^[1]

לדברי פפה, הוא שימש נציג שלום עכשיו בבריטניה וב-1982 נזרק מהתנועה בעקבות ויכוח שניהל עם נציג של אש"ף בבית הנבחרים.^[1]

משנת 1984 לימד באוניברסיטת חיפה, תחילה בחוג ללימודי המזרח התיכון ואחר כך בחוג למדע המדינה. הוא ייסד את המכון לחקר השלום בגבעת חביבה ועמד בראשו בין השנים 1993–2000. שימש כיו"ר מכון אמיל תומא בחיפה לעיונים פלסטיניים.

בסוף שנת 2007 עזב את ישראל ועבר לבריטניה, שם הוא מועסק כמרצה בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת אקסטר. לדבריו, דעותיו הלא-שגרתיות מקשות על חייו בישראל. בריאיון לעיתון בקטר אמר פפה שבישראל הוא נחשב ל"משוגע וסוכן של הערבים".^[2]^[3] הוא קיבל איומי רצח בדואר ובטלפון עקב דעותיו. הכנסת גינתה אותו, שר החינוך קרא לפיטוריו, ותמונתו הופיעה בעיתון "ידיעות אחרונות" במרכזה של כוונת. לצד התמונה פורסם טור בו נכתב: "אני לא אומר שצריך להרוג את האיש הזה, אבל אני לא אהיה מופתע אם מישהו יעשה את זה".^[4]

פפה מחזיק בדעות פוסט-ציוניות והתבטא בתמיכה בתנועת ה-BDS, אותה השווה בזמנו לפעולה להחרמת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.^[5]

עבודתו האקדמית

פפה נמנה עם קבוצת ההיסטוריונים החדשים. בשונה מהיסטוריונים חדשים אחרים, פפה אימץ גישה מתודולוגית נרטיביסטית, אשר שמה דגש על גיבוש הסיפר ההיסטורי ולא רק על מחקר ארכיוני. עבודותיו המרכזיות מתמקדות בגיבוש והצגת הסיפר (נרטיב) הפלסטיני והישראלי-ציוני. פפה התייחס בעבר להתפלגות "ההיסטוריונים החדשים" לשתי קבוצות, אותן כינה "פוזיטיביסטים" ו"רלטיביסטים". פפה מנה את עצמו בין הרלטיביסטים, המושפעים מרוח הפוסטמודרניזם, כלומר "פוסט-ציונות".^[6] אלא שלאחר מספר שנים בהן הציג עצמו כ"רלטיביסט" התובע זכות שווה של "הנרטיב הפלסטיני", נעשה "פוזיטיביסט", המאמין בקיומה של "אמת מוחלטת ואובייקטיבית".^[7]

פפה פרסם עשרות מאמרים מקצועיים וכתב וערך אחד-עשר ספרים, לרבות "בריטניה והסכסוך הישראלי-ערבי", "היסטוריה של פלסטין המודרנית" (ראה אור באנגלית ב-2003)^[8] ו"אצולת הארץ - ביוגרפיה פוליטית של משפחת חוסייני".^[9]

ספרו המצליח והמצוטט ביותר עד כה, "הטיהור האתני של פלסטין", ראה אור באנגלית באוקטובר 2006 ובעברית ביולי 2021. הספר טוען כי עזיבת הפליטים הפלסטינים במהלך המלחמה ב-1948 הייתה תוצר של מדיניות גירוש מכוונת של ישראל, שנוסחה ויושמה כחלק מתוכנית ד'. בריאיון שנערך עמו לאחר שהספר יצא לאור, אמר:

כאשר תנועה כמו הציונות קובעת בצורה מאוד מפורשת שהיא רוצה מדינה רק לקבוצה אתנית אחת במקום שבו יש שתי קבוצות אתניות, ובשלבים מסוימים של ההיסטוריה, ובמיוחד ב-1948, מחליטה להשתמש בכוח כדי לנקות את השטח מהקבוצה האתנית האחרת, המונח המקובל במשפט הבינלאומי לתיאור מדיניות כזו או אידאולוגיה כזו הוא טיהור אתני.^[10]

ספרו ״הרעיון של ישראל״ (The Idea of Israel) מתמקד בתהליך ההיסטורי של בניית הנרטיב הציוני באופן שלטענת פפה, קושר את ההיסטוריה של העם היהודי לארץ ישראל, ובו-בזמן מנתק ומתכחש להיסטוריה של העם הפלסטיני לארץ. הספר מפתח ניתוח תרבותי של ההיסטוריה הציונית, לרבות ספרי היסטוריה פופולרית, מחקרים אקדמיים, מוזיקה, קולנוע וספרות.

בביקורתו על ספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא "הליכה על קו האופק", קרא לה פפה "להשתחרר...מכתונת המשוגעים שכופה על החוקרים האידאולוגיה הציונית".^[11] ההיסטוריון בני מוריס, שטבע את המושג "ההיסטוריונים החדשים", כתב בביקורת על פפה ב-2011: "במקרה הטוב אילן פפה הוא אחד ההיסטוריונים הרשלנים בעולם; במקרה הגרוע הוא אחד הפחות ישרים".^[12] על המהדורה העברית של ספרו של פפה "הטיהור האתני של פלסטין" פרסם הסוציולוג תום פסח מאמר ביקורת, בו ביקר את פפה על היבטים בספרו, כגון התעלמות ממספר היסטוריונים פלסטינים או באשר ליחס לתוכנית ד' ממנה לטענתו עולה תמונה מורכבת יותר מזו שבספר. לצד זאת שיבח את הספר כמספק נרטיב רציף של ההתרחשויות, נטול ניסיונות לאפולוגטיקה או לטשטוש האחריות של המנהיגות הציונית וצה"ל, וכן מכיל הפניות לעדויות של פליטים פלסטינים בניגוד לספריהם של מוריס וגלבר, ולכן חשוב לקריאה על ידי ישראלים.^[13] רן אדליסט בביקורתו על הספר רשם כי פפה ניהל "רישום דרמטי, מדויק וטרגי של כל כפר, עיירה או שכונה פלסטיניים בערים מעורבות שנמחקו ותושביהן נהרגו וגורשו" ושמדובר בספר החשוב בתולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני משום שהוא מכריח את הקורא לדון בשאלות יסוד, וכן לא מעלים ומדחיק צדדים לא נעימים אלא מציב בפני החברה הישראלית מראה שחורה.^[14] מאידך, פרסם ההיסטוריון אדם רז גם הוא מאמר ביקורת על הספר, בו ביקר בחריפות את פפה וטען כי הספר סובל מרשלנות, מניפולציות וטעויות רבות, ולכן איננו מהווה מחקר רציני. בביקורתו התמקד בפרשת נירים כדוגמה, וכן האשים את פפה בליקוט סלקטיבי ציטוטים של מנהיגים ציוניים כדי להוכיח שכולם תמכו ב"ניקוי אתני" של ארץ ישראל.^[15] לאחר שעורך "הארץ", אלוף בן, סירב לפרסם את תגובתו של פפה בעיתון, הוא הגיב למאמרו של רז ב"העוקץ". בתגובתו, פפה אומר כי רז כתב על ספרו ביקורת נבזית ולגופו של אדם, תוך שימוש בשפה שאינה ראויה. פפה טוען כי מכיוון שחוקרים ישראליים אינם מסוגלים להפריך את התזה בדבר הטיהור האתני של פלסטין ולהכחיש את העוולות שחוללה הציונות כלפי הפלסטינים, רז נצמד לאי-דיוקים בפרטים שוליים כמו צבע בגדיה של נערה שנאנסה, במקום להגיב לטענות שהספר מעלה ולראות את החוט המקשר בין מעשיה של ישראל ב-1948, דרך אירועים כטבח כפר קאסם אותו רז חקר, ועד הנעשה היום.^[16]

פרשת טנטורה ותדי כ"ץ

פפה היה מהמגנים על עבודת התזה השנוייה במחלוקת של תדי כ"ץ שהתפרסמה תחת הכותרת "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב־1948". בתזה טען כ"ץ שחיילי חטיבת אלכסנדרוני הרגו כמאתיים גברים בלתי חמושים מתושבי הכפר טנטורה לאחר כיבושו. כ"ץ טען כי העבודה מתבססת על יותר ממאה ראיונות שערך עם פליטים פלסטינים מטנטורה ושלושה כפרים אחרים בכרמל ועם ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. כ"ץ נתבע לדין על ידי ותיקי החטיבה ובראשם בנציון פרידן על הוצאת לשון הרע. במהלך המשפט נטען שכ"ץ סילף עדויות ושינה דברי עדים. בהסכם פשרה, שאושר על ידי בית המשפט, נקבע שעל כ"ץ לחזור בו מההאשמה על טבח ולפרסם הודעת התנצלות. כ"ץ התחרט על חתימתו, אך בית המשפט חייב אותו לקיים את ההסכם. בעקבות אירועים אלה הקימה אוניברסיטת חיפה ועדה שבדקה שוב את העבודה והחליטה לפסול אותה. האוניברסיטה קיבלה את החלטות הוועדה. כמו כן, ההיסטוריון מאיר פעיל קבע שלא ניתן להסתמך על העבודה של כ"ץ והתנצל בפני חטיבת אלכסנדרוני.

מעורבותו של אילן פפה בפרשה גדלה לאחר שאוניברסיטת חיפה פסלה את עבודתו של כ"ץ. פפה המשיך להתעקש שעבודתו של כ"ץ אמינה ומוכיחה שאכן היה טבח בטנטורה. כנגד פסילת העבודה על ידי אוניברסיטת חיפה טען פפה שכ"ץ ביצע מספר טעויות לא מהותיות שנעשו בתום לב, אינן מצדיקות פסילה ואינן מטילות דופי בטענה שההרג בטנטורה אכן התרחש. זאת בניגוד לקביעת הוועדה שמדובר ב"פערים בדרגת חומרה גבוהה". כמו כן טען שהפסילה נעשתה ממניעים פוליטיים והאשים את אוניברסיטת חיפה בהתנכלות לחופש האקדמי שלו ושל תלמידיה. במסמכים שפרסם עו"ד גיורא ארדינסט (שייצג את חטיבת אלכסנדרוני במשפט) בעיתון "מעריב" (27.5.2005) טען כי כ"ץ שינה עדויות.

בריאיון לעיתון "הארץ" טען פפה שרק הגן על העבודה של כ"ץ ושלא היה מעורב בכתיבתה: "העבודה הראשונה הייתה ללא רבב. נתנו לה ציון 97, אני הייתי מעניק לה 100 - למרות שלא הייתי מעורב בעבודה הראשונה, לא הייתי המנחה שלה כמו שכל הזמן כותבים".^[17] ב־20 באפריל 2005 פרסם פפה מאמר ב"גארדיאן" הבריטי ובו האשים את אוניברסיטת חיפה ברדיפה אקדמית שלו, מאז שהחליט לסייע לכ"ץ.^[18]

במאמר דעה שפרסם באתר שיחה מקומית בעקבות הקרנתו של הסרט "טנטורה" בבימוי של אלון שוורץ, טען פפה כי אוניברסיטת חיפה הייתה חייבת לפסול את עבודתו של כ"ץ משום ש"לא יכלה לשאת שייצא ממנה מחקר שמאשש את הנרטיב הפלסטיני של 1948."^[19]

עמדותיו

פפה הוא פעיל שמאל רדיקלי, ומזוהה עם מפלגת חד"ש. בשנת 1999 הוא נכלל במקום השביעי ברשימת חד"ש (הרשימה קיבלה אז שלושה מנדטים). הוא פעיל בתנועת ה-BDS^[20] הקוראת לחרם מדיני, אקדמי וכלכלי על ישראל והרצה פעמים רבות במסגרת שבוע האפרטהייד הישראלי.^[21]

פפה תמך ביוזמת חרם על ישראל על ידי איגוד המרצים הבריטי (AUT). באפריל 2005 היוזמה הובילה בסופו של דבר להטלת חרם על אוניברסיטת בר-אילן (בשל חסותה האקדמית למכללת אריאל שנמצאת באריאל) ועל אוניברסיטת חיפה, בשל התנכלות, לכאורה, לפפה.^[22] פפה טען כי הסיבות לתמיכתו בחרם היו קשורות למדיניות ממשלת ישראל וספג ביקורת קשה מהאוניברסיטה ומחוץ לה, אבל גם תמיכה^[23].

קריאה לחרם על המדינה שלך והאקדמיה אינה החלטה פשוטה עבור חבר אותה אקדמיה. אבל למדתי כיצד קהילות אקדמיות מודאגות מרחבי העולם יכולות להתאחד בזמן שאיימו לפטר אותי ממהאוניברסיטה שלי, אוניברסיטת חיפה, במאי 2002. מדיניות מדוייקת וממוקדת לצורך הפעלת לחץ על האוניברסיטה, אפשרה לי, תחת מגבלות והטרדה שיטתית, להמשיך בהרצאות ובמחקר, שנועדו לחשוף את העוול שנעשה לפלסטינים במהלך השנים.

המקור באנגלית

Calling for a boycott of your own state and academia is not an easy decision for a member of that academia. But I learned how the concerned academic communities, worldwide, could mobilise at the right moment when I was threatened with expulsion by my own university, the University of Haifa, in May 2002. A very precise and focused policy of pressure on the university allowed me, albeit under restriction and systematic harassment, to purse my classes and research, which are aimed at exposing the victimisation of the Palestinians throughout the years.

— אילן פפה, הגרדיאן, 20 באפריל 2005

מספר אישים מימין ומשמאל, לרבות כאלה שהביעו תמיכה במפעל של ההיסטוריונים החדשים, הביעו ביקורת על הקריאות לחרם והאשימו את פפה שהוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. אבירמה גולן ציטטה את דבריו של פפה ב"הארץ" וטענה שבכך הודה בעצם שהחרם נגד ישראל לא אידאולוגי במהותו אלא בעצם מעשה סחטנות ונקמנות כנגד הממסד שמסרב להיכנע לתכתיביו:

את הישראלים צריכה לעניין קבוצה אחרת. זו שהעירה ועוררה את החרם מתוך האקדמיה הישראלית והצליחה ליצור רושם, שמדובר בחרם אידאולוגי מובהק ובמאבק טהור נגד הכיבוש. עיון בדברים שאומר פפה עצמו ("הארץ", 27.4) מחזק את החשש, שמאחורי המניעים האידאולוגיים של הקבוצה, או לפחות של מי שמוביל אותה בגאווה, נחבאת נימה של סחטנות כלפי האקדמיה. "ניתן להפוך את החלטת האיגוד בקלות", אמר פפה, "לתת לתדי כ"ץ בחזרה את התואר שנגזל ממנו בצורה בלתי חוקית, והכל יישכח".^[24]

בזמן העימות של פפה עם אוניברסיטת חיפה, כינה אותו עמיתו באוניברסיטה, הנחשב גם יריבו, ההיסטוריון יואב גלבר: "לורד האו האו הישראלי".^[25] פפה תיאר את דיקן הפקולטה למדעי הרוח, יוסי בן-ארצי, כ"ראש משטרת המחשבות הציונית". על החוג ללימודי ארץ ישראל אמר: "החוג אינו בודק את עמיתיו על פי הישגיהם בחו"ל (...) אלא מסתפק בפרסומים בשפה העברית בכתבי עת הערוכים על ידי חבריו של גלבר מן הצבא הישראלי.״^[26]

בריאיון לעיתון ב-2007 אמר פפה: "אני תומך בהתנגדות החמאס לכיבוש הישראלי, אם כי אני מתנגד לאידאולוגיה הפוליטית שלהם. אני תומך בהפרדת הדת מהמדינה. מדינה כובשת לא יכולה לקרוא לעצמה דמוקרטית."^[2] בשנת 2008 פרסם מאמר באתר ״אלקטרוניק אינתיפאדה״ שבו טען כי מדינת ישראל מבצעת רצח עם בעזה וטיהור אתני בגדה המערבית.^[27]

ספריו באנגלית

The Idea of Israel: A History of Power and Knowledge, London: Verso, 2014. ISBN 978-1-84467-856-3
The Forgotten Palestinians: A history of Palestinians in Israel, New Haven, CT: Yale University Press. ISBN 9780300134414
Out of the Frame: The Struggle for Academic Freedom in Israel, London: Pluto Press, 2010. ISBN 0745327257
The Ethnic Cleansing of Palestine, London and New York: Oneworld, 2006. ISBN 1-85168-467-0
The Modern Middle East, London and New York: Routledge, 2005. ISBN 0-415-21409-2
The Modern History Palestine, One Land, Two Peoples, Cambridge: Cambridge University Press, (2003; 2006) ISBN 0-521-55632-5 (The book is available in French, German, Spanish and Italian).
(With Jamil Hilal). Parlare Con il Nemico, Narrazioni palestinesi e israeliane a confronto Milano: Bollati Boringhieri, 2004.^[28]
The Aristocracy: The Husaynis; A Political Biography, Jerusalem: Mossad Byalik, (Hebrew), 2003.
The Israel-Palestine Question, London and New York: Routledge, (1999, 2006). ISBN 0-415-16948-8
(with M. Maoz). History From Within: Politics and Ideas in Middle East, London and New York: Tauris, 1997. ISBN 1-86064-012-5
(with J. Nevo). Jordan in the Middle East: The Making of a Pivotal State, London: Frank Cass, 1994. ISBN 0-7146-3454-9
The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951, London and New York: I.B. Tauris, (1992, 1994). ISBN 1-85043-819-6
Britain and the Arab-Israeli Conflict, 1948-1951, London: St. Antony's College Series, Macmillan Press; New York: St. Martin's Press, 1988. ISBN 0-312-01573-9

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אילן פפה בוויקישיתוף

דליה שחורי, הפוסט ציונות הגיעה לשלב ההשמצות ההדדיות, באתר הארץ, 3 במאי 2004
מירון רפופורט, מוקצה, באתר הארץ, 3 במאי 2005
איתמר ענברי, 'מה שישראל ביצעה ב-48' הוא טיהור אתני', באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2006
תורת השלבים, באתר nrg‏, 28 באפריל 2005
אופנת סג"ל: רק בישראל, באתר nrg‏, 29 באפריל 2005
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים אבירמה גולן, חרם בהזמנה, באתר הארץ
אפרים קארש, פפה בטהרתו, על ספרו של פפה "A History of Modern Palestine", נתיב 109, מרץ 2006
אילן פפה: האביב הערבי מציב את ישראל בניגוד לזרם ההיסטוריה, באתר "חיפה החופשית", 3 בינואר 2013

אילן פפה, ברשת החברתית פייסבוק
אילן פפה, ברשת החברתית Goodreads

מאמריו

ההיסטוריה החדשה של מלחמת 1948, תיאוריה וביקורת 3, חורף 1993
סדר יום חדש ל"היסטוריה החדשה", תיאוריה וביקורת 8, קיץ 1996
מ"ארץ ריקה" ל"ארץ המובטחת" : בעקבות 'אלטנוילנד', במלאות מאה שנים למותו של בנימין זאב הרצל, מטעם 1, ינואר 2005, עמ' 79–86
- תגובה: אילן פפה נגד הרצל, באתר "המולטי יקום של אלי אשד"
To boldly go, Guardian, 20 באפריל 2005
Back the boycott, Guardian, 24 במאי 2005
הריאות הירוקות והקופסה הכחולה, מטעם 4, דצמבר 2005, עמ' 89–102
"חזון השלום" של אובמה, באתר "העוקץ", 25 במאי 2011
העבר עדיין כאן וטוב שכך: משבר הזהות של המזרחנות המערבית, באתר "העוקץ", 21 בדצמבר 2020

הערות שוליים

^ ¹ ² בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 228.
^ ¹ ² ציטוט כתבה מMSN, באתר Israel-Academia-Monitor
^ Controversial historian to quit Israel for UK, באתר הג'רוזלם פוסט, ‏1 April 2007 (באנגלית).
^ Chris Arnot interviews the Israeli historian Ilan Pappe who has defended the Palestinian, באתר הגארדיאן (באנגלית).
^ אילן פפה, מדינה אחת – חזון או מציאות?, באתר "הטלוויזיה החברתית", 9 בינואר 2014
^ בני מוריס, תיקון טעות, מבוא, עמ' 14.
^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, מבוא, עמ' 13.
^ לביקורת על הספר, ראו: בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 15. פוליטיקה באמצעים אחרים (22 במרץ 2004), עמ' 205–219.
מוריס כותב כי ספרו של פפה "הוא ציון דרך באבולוציה שלו כהיסטוריון" (עמ' 209). הוא מתייחס לתיאור מעמדן של הנשים בחברה הפלסטינית לאורך ההיסטוריה, וטוען כי "רוב הדברים שפפה מנסה למכור לקוראיו הם בדיה מוחלטת" (עמ' 210) וכי ניסיונותיו "להכניס נשים אל תוך ההיסטוריה המתרקמת של פלסטין הם מלאכותיים, לא פעם אבסורדיים ולעיתים נטולי כל תימוכין במקורות" (עמ' 211). לטענתו, "פפה לוקה בבורות תהומית ביחס לעובדות הבסיסיות של הסכסוך הישראלי ערבי. הספר רצוף טעויות באיכות ובכמות שאיננו מוצאים בהיסטוריוגרפיה רצינית... זהו לא פרי של רשלנות או של עצלנות בבדיקת עובדות... אפשר כמעט לקרוא לו מערכת טעייה מכוונת. ריבוי הטעויות בכל עמוד ועמוד נולד מתוך המתודולוגיה ההיסטורית של פפה וגם מנטיותיו הפוליטיות" (עמ' 213) כדי להדגים את קביעתו, מציג מוריס רשימה ארוכה של טעויות עובדתיות וטוען כי אין מדובר רק ברשלנות, אלא גם "בטעויות שמקורן בהעדפותיו האידאולוגיות של הכותב, ברצונו להשחיר את הציונים ולטהר את הפלסטינים" (עמ' 214–215). מוריס טוען כי מדובר ב"רשימה אין־סופית" של טעויות. זו כוללת, למשל, את הקביעה כי לוי אשכול הפסיד בבחירות 1969 לגולדה מאיר (עמ' 216). הוא מסכם וטוען כי "זהו ספר מעורר פלצות באמת" וכי כל מי שמתעניין בהיסטוריה האמיתית של הסכסוך, "טוב יעשה אם יתרחק ממנו כמו מאש" (עמ' 219).
^ במאמר ביקורת על הספר, כתב בני מוריס (מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 16. השקרן כגיבור, 17 במרץ 2011), כי פפה "משמיט לעיתים ראיות בולטות ומתעלם מהן", "טוען לפעמים שמקור מספר לנו את ההפך הגמור ממה שהוא אומר באמת", ואף "מעוות ראיות" (עמ' 224). מלבד זאת, מוריס מבקר את העובדה שלצורך כתיבת החלק על התקופה העות'מאנית, פפה "לא נעזר בשום ארכיון עות'מאני" ועשה "שימוש זניח בלבד" בארכיון בתי הדין השרעיים ביפו ובירושלים (עמ' 223). הוא מאשים את פפה "בסילוף המכוון של ההיסטוריה" וטוען כי הוא מפגין "בורות עמוקה ביחס לעובדות" (עמ' 226). מוריס מתייחס לטענתו של פפה כי הארכיון של "שירות המודיעין היהודי... נפתח לפני החוקרים הישראלים אך לא לפני הפלסטינים" וטוען כי "זהו שקר גס" (עמ' 227).
^ איתמר ענברי, 'מה שישראל ביצעה ב-48' הוא טיהור אתני', באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2006
^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 110–111.
^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 16. השקרן כגיבור (17 במרץ 2011), עמ' 220.
^ תום פסח, למה חשוב לקרוא עכשיו על הטיהור האתני של פלסטין, באתר "שיחה מקומית", 26 במאי 2021
^ רן אדליסט, ‏הספר החשוב בתולדות הסכסוך היהודי־פלסטיני מציב בפנינו מראה שחורה, באתר מעריב אונליין, 27 בפברואר 2021
^ אדם רז, טעויות למכביר ומניפולציות: "הטיהור האתני של פלסטין" הוא מחקר לא רציני, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2021
^ אילן פפה, התגובה שאלוף בן מסרב לפרסם, באתר "העוקץ", 19 באוגוסט 2021
^ מירון רפופורט, מוקצה, באתר הארץ, 3 במאי 2005
^ אילן פפה, To boldly go, אתר הגארדיאן, 20 באפריל 2005
^ אילן פפה, אוניברסיטת חיפה וההגנה על הנרטיב הציוני, באתר "שיחה מקומית", 14 בפברואר 2022
^ Die Linke Protecting Israel’s Occupation and Apartheid?‏ 21 ביוני 2011.
^ מתקפת תעמולה נרחבת כנגד ישראל ששמה "שבוע האפרטהייד הישראלי"(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020), מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2 בפברואר 2011.
^ Guardian staff reporter, To boldly go, The Guardian, ‏3 במרץ 2005
^ תום שגב, אילן פפה על הכוונת, באתר הארץ, 23 במאי 2002
^ אבירמה גולן, חרם בהזמנה, באתר הארץ, 29 באפריל 2005
^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 238.
^ תום שגב, אילן פפה על הכוונת, באתר הארץ, 23 במאי 2002
^ אילן פפה. ״פלסטין 2007: רצח עם בעזה, טיהור אתני בגדה המערבית.״ אתר ״אלקטרוניק אינתיפאדה״, 11 בינואר 2007.
^ Bibliografia(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020)

[מדיר_יאסין_228-1] ¹ ² בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 228.

[ציטוט-2] ¹ ² ציטוט כתבה מMSN, באתר Israel-Academia-Monitor

[3] Controversial historian to quit Israel for UK, באתר הג'רוזלם פוסט, ‏1 April 2007 (באנגלית).

[4] Chris Arnot interviews the Israeli historian Ilan Pappe who has defended the Palestinian, באתר הגארדיאן (באנגלית).

[5] אילן פפה, מדינה אחת – חזון או מציאות?, באתר "הטלוויזיה החברתית", 9 בינואר 2014

[6] בני מוריס, תיקון טעות, מבוא, עמ' 14.

[7] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, מבוא, עמ' 13.

[8] לביקורת על הספר, ראו: בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 15. פוליטיקה באמצעים אחרים (22 במרץ 2004), עמ' 205–219.
מוריס כותב כי ספרו של פפה "הוא ציון דרך באבולוציה שלו כהיסטוריון" (עמ' 209). הוא מתייחס לתיאור מעמדן של הנשים בחברה הפלסטינית לאורך ההיסטוריה, וטוען כי "רוב הדברים שפפה מנסה למכור לקוראיו הם בדיה מוחלטת" (עמ' 210) וכי ניסיונותיו "להכניס נשים אל תוך ההיסטוריה המתרקמת של פלסטין הם מלאכותיים, לא פעם אבסורדיים ולעיתים נטולי כל תימוכין במקורות" (עמ' 211). לטענתו, "פפה לוקה בבורות תהומית ביחס לעובדות הבסיסיות של הסכסוך הישראלי ערבי. הספר רצוף טעויות באיכות ובכמות שאיננו מוצאים בהיסטוריוגרפיה רצינית... זהו לא פרי של רשלנות או של עצלנות בבדיקת עובדות... אפשר כמעט לקרוא לו מערכת טעייה מכוונת. ריבוי הטעויות בכל עמוד ועמוד נולד מתוך המתודולוגיה ההיסטורית של פפה וגם מנטיותיו הפוליטיות" (עמ' 213) כדי להדגים את קביעתו, מציג מוריס רשימה ארוכה של טעויות עובדתיות וטוען כי אין מדובר רק ברשלנות, אלא גם "בטעויות שמקורן בהעדפותיו האידאולוגיות של הכותב, ברצונו להשחיר את הציונים ולטהר את הפלסטינים" (עמ' 214–215). מוריס טוען כי מדובר ב"רשימה אין־סופית" של טעויות. זו כוללת, למשל, את הקביעה כי לוי אשכול הפסיד בבחירות 1969 לגולדה מאיר (עמ' 216). הוא מסכם וטוען כי "זהו ספר מעורר פלצות באמת" וכי כל מי שמתעניין בהיסטוריה האמיתית של הסכסוך, "טוב יעשה אם יתרחק ממנו כמו מאש" (עמ' 219).

[9] במאמר ביקורת על הספר, כתב בני מוריס (מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 16. השקרן כגיבור, 17 במרץ 2011), כי פפה "משמיט לעיתים ראיות בולטות ומתעלם מהן", "טוען לפעמים שמקור מספר לנו את ההפך הגמור ממה שהוא אומר באמת", ואף "מעוות ראיות" (עמ' 224). מלבד זאת, מוריס מבקר את העובדה שלצורך כתיבת החלק על התקופה העות'מאנית, פפה "לא נעזר בשום ארכיון עות'מאני" ועשה "שימוש זניח בלבד" בארכיון בתי הדין השרעיים ביפו ובירושלים (עמ' 223). הוא מאשים את פפה "בסילוף המכוון של ההיסטוריה" וטוען כי הוא מפגין "בורות עמוקה ביחס לעובדות" (עמ' 226). מוריס מתייחס לטענתו של פפה כי הארכיון של "שירות המודיעין היהודי... נפתח לפני החוקרים הישראלים אך לא לפני הפלסטינים" וטוען כי "זהו שקר גס" (עמ' 227).

[10] איתמר ענברי, 'מה שישראל ביצעה ב-48' הוא טיהור אתני', באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2006

[11] תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 110–111.

[12] בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 16. השקרן כגיבור (17 במרץ 2011), עמ' 220.

[13] תום פסח, למה חשוב לקרוא עכשיו על הטיהור האתני של פלסטין, באתר "שיחה מקומית", 26 במאי 2021

[14] רן אדליסט, ‏הספר החשוב בתולדות הסכסוך היהודי־פלסטיני מציב בפנינו מראה שחורה, באתר מעריב אונליין, 27 בפברואר 2021

[15] אדם רז, טעויות למכביר ומניפולציות: "הטיהור האתני של פלסטין" הוא מחקר לא רציני, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2021

[16] אילן פפה, התגובה שאלוף בן מסרב לפרסם, באתר "העוקץ", 19 באוגוסט 2021

[17] מירון רפופורט, מוקצה, באתר הארץ, 3 במאי 2005

[18] אילן פפה, To boldly go, אתר הגארדיאן, 20 באפריל 2005

[19] אילן פפה, אוניברסיטת חיפה וההגנה על הנרטיב הציוני, באתר "שיחה מקומית", 14 בפברואר 2022

[פפה-20] Die Linke Protecting Israel’s Occupation and Apartheid?‏ 21 ביוני 2011.

[פפהא-21] מתקפת תעמולה נרחבת כנגד ישראל ששמה "שבוע האפרטהייד הישראלי"(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020), מרכז המידע למודיעין ולטרור, 2 בפברואר 2011.

[22] Guardian staff reporter, To boldly go, The Guardian, ‏3 במרץ 2005

[23] תום שגב, אילן פפה על הכוונת, באתר הארץ, 23 במאי 2002

[24] אבירמה גולן, חרם בהזמנה, באתר הארץ, 29 באפריל 2005

[25] בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 238.

[26] תום שגב, אילן פפה על הכוונת, באתר הארץ, 23 במאי 2002

[27] אילן פפה. ״פלסטין 2007: רצח עם בעזה, טיהור אתני בגדה המערבית.״ אתר ״אלקטרוניק אינתיפאדה״, 11 בינואר 2007.

[28] Bibliografia(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

@@ שורה 11: / שורה 11: @@
 |מדינה=[[בריטניה]]}}
-'''אילן בנימין פַּפֶּה''' (נולד ב-[[7 בנובמבר]] [[1954]]) הוא [[היסטוריון]] ואיש [[מדע המדינה]] ישראלי-בריטי, נחשב לאחד מהבולטים שב"[[ההיסטוריונים החדשים|היסטוריונים החדשים]]" בישראל. לימד ב[[אוניברסיטת חיפה]] במשך 23 שנה עד עזיבתו ל[[בריטניה]] ב-[[2007]]. פפה מחזיק בדעות [[פוסט-ציונות|פוסט-ציוניות]].
+'''אילן בנימין פַּפֶּה''' (נולד ב-[[7 בנובמבר]] [[1954]]) הוא [[היסטוריון]] ואיש [[מדע המדינה]] ישראלי-בריטי, נחשב לאחד מהבולטים שב"[[ההיסטוריונים החדשים|היסטוריונים החדשים]]" בישראל. לימד ב[[אוניברסיטת חיפה]] במשך 23 שנה עד עזיבתו ל[[בריטניה]] ב-[[2007]]. פפה מחזיק בדעות [[פוסט-ציונות|פוסט-ציוניות]] ותומך בתנועת ה-[[BDS]] שפועלת נגד ישראל.
 == ביוגרפיה ==