חילונים

חילונים (בעבר גם חופשיים) הם קטגוריה חברתית בציבור היהודי במדינת ישראל המתייחסת לאלו שזיקתם לדת נמוכה או לא קיימת. הקבוצה איננה מוגדרת על ידי על אמונה מסויימת או מאפייני התנהגות אחידים, וההזדהות עמה נובעת בעיקר מהגדרה עצמית. נכון ל-2016, יותר מ-44% מהיהודים בישראל הגדירו עצמם כחילונים. החלוקה של הציבור היהודי לפי המפתח של פרקטיקה דתית וזיקה למסורת מכילה גם את הציבור המסורתי, הדתי והחרדי.

הגדרה ואטימולוגיה

המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר.^[1]^[2]^[3] יואב פלד סבר שהתווית "חילונים" מטעה, וש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.^[4] החוקרים קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:

”חיוני להזכיר שההוויה החילונית בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת שמירת המצוות שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית.”^[5]

המונח "חילונים" (שמקורו בלשון חז"ל כחִילוֹנַי, כלומר זר, שאיננו כהן; הופיע בעברית מודרנית בסוף המאה ה-19, גם במשמעות המקורית של הדיוט וגם כמונח אחר למטריאליסט) כשם לאוכלוסייה היהודית שאינה שומרת מצוות החל להופיע בשנות ה-60. הלשונאי משה גושן-גוטשטיין עמד על כך ב-1965. הוא החליף את הכינויים הקודמים, "חופשיים" או "לא-דתיים". גוטשטיין הביע אי-נוחות מאימוצו – הוא כתב כי משמעותו היא "משולל קדושה", לא "ניצב מניגוד לדת"; בעוד שעצמים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות "חילוניים", קשה לכתוב זאת על אנשים. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומוצאים את הכינוי בלתי-הולם, אך "חילונים" הוא המונח המוכר והנפוץ.^[6]

אמונה ופרקטיקה

סקרים שונים – כמו דו"חות מרכז גוטמן ב-1993, 1999 ו-2012 – העלו שכמחצית ויותר מהחילונים מאמינים באלוהים,^[1]^[7] ואחוזים ניכרים (בין חמישית ליותר משליש) מתוכם מאמינים שהיהודים הם עם נבחר, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה היא תוצר של התגלות אלוהית ובכך שכח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.^[8]^[9] ברוך קימרלינג קבע ב-2004 שלפי הממצאים, בתוך החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני עיקרים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ואמונה בשכר ועונש למקיימי מצוות ועוברי עבירה. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.^[10]

מבחינת אורח החיים, ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר העריכו על סמך ממצאי גוטמן מ-1999 שבערך רבע מן החילונים בישראל מקיימים פרקטיקות דתיות מובהקות כמו סדר פסח כהלכתו או הימנעות מבשר טרף.^[11] רוב ניכר מקרבם עורך פרקטיקות כמו ברית מילה לתינוקות זכרים, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח כלשהו, הימנעות מאכילת חזיר (להבדיל מכשרות סתם), ציון החגים ומנהגי אבלות באופן סלקטיבי וכדומה.^[12]^[13] חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי, ואינן נושאות בהכרח משמעות דתית.^[14] חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג, בהתבסס על ניתוח תשובות נסקרים, הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי בלבול מוחלט וחוסר הבחנה בין שתי ההגדרות, וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.^[15]

החילונים נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות היהודיות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל, והיהדות האורתודוקסית בכלל, בחיים הציבוריים. כך, לדוגמה, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כאלו, כמו נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ושירותים אחרים בשבת, וכיוצא בזה. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע כי משמעותו של הביטוי הזה בישראל היא לא נייטרליות של המדינה בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה למלא תפקיד חשוב בו.^[13] היהדות האורתודוקסית מילאה מאז ייסודה של ישראל תפקיד של "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה ומרכזית) עבור המדינה בכלל ועבור רבים מהחילונים.^[16]

מבחינת חגיגת החגים, עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד בציבור החילוני. בעבר, נערך ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו למשל הגדות אתאיסטיות לפסח) ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לריטואל המסורתי, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובאי-התמודדות עם המשמעות האמונית של התכנים. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות בחגים, בעיקר ביום כיפור, שהשבתת התחבורה בו גורמת לכך שילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים.^[17]

חלוקות וגבולות

בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ליבמן ויעקב ידגר חילקו, לשיטתם, בין רוב "חילוני-ממילא" שהיותו כזה נובעת מנסיבות חברתיות והוא חסר השקפה ברורה ומתאפיין בפסיביות, לעומת שתי קבוצות-מיעוט: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים." הקבוצה הראשונה היא בעלת זיקה חזקה ליהדות כתרבות ולזהות היהודית, אותה היא מגדירה במושגים בלתי-דתיים ועומדת על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית. "חילונים אוניברסליסטים" דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, בכלל זה פוסט-ציונות. חלוקה אחרת, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו תחת השמות "חילונים לחלוטין", "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים" לעומת "חילונים קצת מסורתיים" וכדומה.^[18] בסקר מ-2016 של המכון למדיניות העם היהודי, 30.4% מהמשיבים היהודים תיארו עצמם כ"חילונים לחלוטין" ו-20.8% כ"חילונים קצת מסורתיים."^[5] גם המזדהים עם הזרמים הדתיים היהודיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות על החילונים: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם ככאלו.^[19]^[20]

הגבולות בין הקטגוריות "מסורתי" (הקבוצה הבאה במדרג לפי מידת דתיות, הרואה עצמה כנאמנה למסורת אך גם לא כקפדנית בשמירתה) ו"חילוני" מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של פרקטיקה או אמונה. למרות היעדר ההבדל הממשי, להזדהות כ"חילוני" יש מתאם חזק לקטגוריות הסוציו-אתניות של "אשכנזים": אשכנזים או פוסט-סובייטים, גם אלו מקיימים טווח רחב של פרקסיס דתי, יקפידו יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים ייטו יותר לראות עצמם כ"מסורתיים" ללא קשר לאורח חייהם. מזרחים השואפים לחקות אשכנזים, מאמצים אף הם את התווית "חילוני" יותר.^[21]^[22]^[23]

על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל. לפי סקרים של הלמ״ס שנערכו בשנת 2016, בקרב ישראלים בני 20 ומעלה המגדירים עצמם כיהודים, בין 44% ל-47.6%,הגדירו את עצמם כלא דתיים או כחילונים.^[24] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2014, 49% הגדירו עצמם כחילונים.שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: Cooperman, Alan, Neha Sahgal, and Anna Schiller. "Israel’s religiously divided society." Pew Research Center (2016). וגם שמאל=כן.^[25]

מגזריות

בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – לבד מן הטשטוש ביחס למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות ”אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות” – יש לה מתאם גבוה יחסית עם פרטים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.^[26]^[27] למעשה, המגזר החילוני הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי, שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות אחרים נבדלים, ולעיתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר החילוני היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את המסורתיים, השולחים את ילדיהם לבתי-הספר הללו ומקיימים את חייהם במרחב שלו.^[28] קבוצה נוספת שעברה חיברות נרחב, אך לא שלם, בציבור זה, היא מהגרים "חסרי דת" (שלא נרשמו על ידי המדינה כיהודים) מברית-המועצות לשעבר. רוב החילונים מצפים מהם לעבור המרת דת פורמלית ליהדות, לפחות כתנאי לנישואין.^[29]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים (שהגדירו עצמם כך ללא הסתייגויות, בניגוד ל"מסורתי במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.^[30]

במשך רוב תולדותיה של ישראל, החילונים היו הקבוצה ההגמונית במדינה, והאליטה הישראלית הגיעה כמעט תמיד משורותיהם.^[3] אף מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק.^[31] בעשורים הראשונים לקיום המדינה, ציבור זה היה מזוהה במידה ניכרת עם האתוס הציוני-סוציאליסטי והאידאולוגיה של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את כלל החברה בכור ההיתוך. היותו חילוני הייתה מאפיין אחד, נוסף, של הוויתו, בעוד שהממלכתיות (שממנה נגזר, בין היתר, שם מערכת החינוך ששירתה אותו בפועל) הגדירה אותו. עד שנות ה-80 לערך נתפשו התרבות וההעדפות שלו כ"ישראליוּת" הנורמטיבית. עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית לאחר הדחת מפא"י ב-1977, איבדה קבוצה זו את ההגמוניה בהדרגה, והלכה ופיתחה מאפיינים של עוד מגזר בחברה מפוצלת. הופיעו מפלגות סקטוריאליות כמו "שינוי" ו"מרצ", שייצגו יותר ויותר את האינטרסים החילוניים; הקהל שהצביע להן, כרך את מה שראה כהתחזקות הדת במרחב הציבורי ללא הפרד עם שקיעתו המעמדית, ורבים בתוכו עדיין זיהו עצמם כמייצגי הכלל-ישראליות.^[32] במחצית השנייה של שנות ה-2010, עקב התמעטות מספרית ולחץ כבד מצד הציונות הדתית, שביקשה להפוך להגמוניה חדשה ולהשליט את ערכיה, פרץ פולמוס סוער בציבור החילוני. ארגון "הפורום החילוני" העלה את הדרישה להתנער כליל משרידי הממלכתיות ומהדימוי העצמי של קבוצה שלטת, ותחת זאת לאמץ תפישה של מיעוט, לגבש ערכים ברורים שסביבם יוכלו המזדהים כחילונים להתאחד ולדרוש אוטונומיה חינוכית כמו יתר ה"שבטים" בחברה.^[33]

לקריאה נוספת

רם פרומן, הדרך החילונית, ידיעות ספרים, 2019.
שמואל רוזנר, קמיל פוקס, #יהדותישראלית - דיוקן של מהפכה תרבותית, הוצאת דביר והמכון למדיניות העם היהודי, 2018, הפרק "מיהו חילוני" עמ' 121–135.

Eliezer Ben-Rafael, Stephen Sharo, Ethnicity, Religion and Class in Israeli Society, Cambridge University Press, 1991.
Shelomo A. Deshen, Charles Seymour Liebman, Israeli Judaism: The Sociology of Religion in Israel, New Brunswick, 1995.

קישורים חיצוניים

יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי (עורכים), מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל (קובץ מחקרים). אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014.

הערות שוליים

^ ¹ ² Joyce Dalsheim,‏ Israel Has a Jewish Problem: Self-Determination As Self-Elimination. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2019. עמ' XIV (להלן דאלסהיים)
^ ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר. Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel (בקישורים החיצוניים). עמ' 2. (להלן ליבמן וידגר).
^ ¹ ² Natan Sachs, Brian Reeves.‏ Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel. מכון ברוקינגס, 2016. עמ' 9 (להלן זאקס).
^ non-observant; ראו: יואב פלד, הורית הרמן-פלד. The Religionization of Israeli Society.‏ Routledge, 2018. עמ' 15 ולאורך הספר. להלן פלד ופלד.
^ ¹ ² Luke Galen (עורך),‏ The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 50 והער"ש 104–106 שם. מצוטט מתוך:‏ Kenneth D. Wald, Samuel Shye‏, Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions.‏ Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.
^ יוכי פישר, The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. עמ' 110-117.
^ לדוגמאות: שמואל רוזנר, מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית. מעריב, 2 בנובמבר 2019.
^ ליבמן וידגר, עמ' 10-11
^ חזקי שוהם, 'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל. עיונים, 2014. עמ' 40. להלן שוהם.
^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות. הוצאת עם עובד, 2004. עמ' 191. להלן מהגרים.
^ ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.
^ למשל: פלד ופלד, עמ' 14.
^ ¹ ² Stephen Sharot,‏ Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities,‏ Wayne State University Press,‏ 2011. עמ' 232-234.
^ ליבמן וידגר, עמ' 11-12.
^ Steven M. Cohen (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities. Berghahn Books, 2011. עמ' 146–150, 167-168.
^ פלד ופלד, עמ' 22.
^ רם פרומן, מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים, בתוך: אביעד קליינברג, לא להאמין: לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. עמ' 205–261 (בייחוד עמ' 220–222, 232-233).
^ ליבמן וידגר, עמ' 3, 7-8. ראו גם סקרים אחרים.
^ זאקס, עמ' 14.
^ שמואל רוזנר, JPPI does not leave out Reform and Conservative.‏ The Times of Israel,‏ 23 באפריל 2017.
^ שוהם, עמ' 50.
^ ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר. מסורתיות יהודית ותרבות פופולרית בישראל. עיונים בתקומת ישראל, כרך 13, 2003. עמ' 163–164. להלן תרבות פופולרית.
^ ראו גם קימרלינג, מהגרים, עמ' 353.
^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "פני החברה בישראל מס' 10 ׀ דת והגדרה עצמית של מידת דתיות", עמ' 363-369
^ החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2014
^ שוהם, 45-46
^ ראה גם: קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה? המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013. עמ' 104. להלן נוימן.
^ זאקס, עמ' 9-10.
^ נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. עמ' 129-131.
^ נוימן, עמ' 16–17, 85, 91, 102.
^ ליבמן וידגר, תרבות פופולרית, עמ' 167-170.
^ קימרלינג, מהגרים, עמ' 12–14, 353-356.
^ יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', יצא לדפוס במרץ 2020. עמ' 120-150.

[דאלסהיים-1] ¹ ² Joyce Dalsheim,‏ Israel Has a Jewish Problem: Self-Determination As Self-Elimination. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2019. עמ' XIV (להלן דאלסהיים)

[2] ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר. Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel (בקישורים החיצוניים). עמ' 2. (להלן ליבמן וידגר).

[זאקס-3] ¹ ² Natan Sachs, Brian Reeves.‏ Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel. מכון ברוקינגס, 2016. עמ' 9 (להלן זאקס).

[פלד1-4] -observant; ראו: יואב פלד, הורית הרמן-פלד. The Religionization of Israeli Society.‏ Routledge, 2018. עמ' 15 ולאורך הספר. להלן פלד ופלד.

[גאלן-5] ¹ ² Luke Galen (עורך),‏ The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 50 והער"ש 104–106 שם. מצוטט מתוך:‏ Kenneth D. Wald, Samuel Shye‏, Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions.‏ Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.

[6] יוכי פישר, The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. עמ' 110-117.

[7] לדוגמאות: שמואל רוזנר, מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית. מעריב, 2 בנובמבר 2019.

[8] ליבמן וידגר, עמ' 10-11

[9] חזקי שוהם, 'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל. עיונים, 2014. עמ' 40. להלן שוהם.

[10] ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות. הוצאת עם עובד, 2004. עמ' 191. להלן מהגרים.

[11] ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.

[12] למשל: פלד ופלד, עמ' 14.

[שרוט-13] ¹ ² Stephen Sharot,‏ Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities,‏ Wayne State University Press,‏ 2011. עמ' 232-234.

[14] ליבמן וידגר, עמ' 11-12.

[15] Steven M. Cohen (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities. Berghahn Books, 2011. עמ' 146–150, 167-168.

[16] פלד ופלד, עמ' 22.

[17] רם פרומן, מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים, בתוך: אביעד קליינברג, לא להאמין: לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. עמ' 205–261 (בייחוד עמ' 220–222, 232-233).

[18] ליבמן וידגר, עמ' 3, 7-8. ראו גם סקרים אחרים.

[19] זאקס, עמ' 14.

[20] שמואל רוזנר, JPPI does not leave out Reform and Conservative.‏ The Times of Israel,‏ 23 באפריל 2017.

[21] שוהם, עמ' 50.

[22] ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר. מסורתיות יהודית ותרבות פופולרית בישראל. עיונים בתקומת ישראל, כרך 13, 2003. עמ' 163–164. להלן תרבות פופולרית.

[23] ראו גם קימרלינג, מהגרים, עמ' 353.

[למ"ס-24] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "פני החברה בישראל מס' 10 ׀ דת והגדרה עצמית של מידת דתיות", עמ' 363-369

[סקרפיו-25] החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2014

[26] שוהם, 45-46

[27] ראה גם: קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה? המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013. עמ' 104. להלן נוימן.

[28] זאקס, עמ' 9-10.

[29] נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. עמ' 129-131.

[30] נוימן, עמ' 16–17, 85, 91, 102.

[31] ליבמן וידגר, תרבות פופולרית, עמ' 167-170.

[32] קימרלינג, מהגרים, עמ' 12–14, 353-356.

[33] יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', יצא לדפוס במרץ 2020. עמ' 120-150.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]