ערביי ישראל

שגיאות פרמטריות בתבנית:קבוצה אתנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ערביי ישראל
عرب إسرائيل
عرب إسرائيل (العرب الإسرائيليون)‏, עֲרָבִים אֶזרָחֵי יִשְׂרָאֵל‎

אוכלוסייה
1,498,000 270,000 במזרח ירושלים וברמת הגולן (2008) 20.3% מכלל האוכלוסייה בישראל
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ישראל
שפות
ערבית, עברית
דת
83% מוסלמים (בעיקר סוניים), 8.5% נוצרים ו-8.3% דרוזים
קבוצות אתניות קשורות
פלסטינים

מפת ריכוזי האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, 2000

אוכלוסיית ערביי ישראל כוללת את האזרחים הערבים של מדינת ישראל. יש שכוללים בה גם את תושבי הקבע שאינם אזרחים, שמתגוררים בשטחים שישראל סיפחה - מזרח ירושלים ורמת הגולן.

ערביי ישראל הם אלו מערביי ארץ ישראל של תקופת המנדט הבריטי, אשר נשארו בשטח שהוגדר כמדינת ישראל עם תום מלחמת העצמאות, או שהספיקו לחזור לבתיהם לפני שהגבולות נסגרו, וצאצאיהם. בתום המלחמה הוענקה לאוכלוסייה זו אזרחות ישראלית. בין השנים 1994-2003 נוספו אליהם כ - 130,000 מהגרים ערבים מארצות ערב ומיהודה ושומרון שנישאו לערבים ישראלים וקבלו מעמד כלשהו במדינת ישראל, ומעטים נוספים שקיבלו זכות התיישבות בזכות שירותים למדינת ישראל.

טרמינולוגיה

רוב ערביי ישראל מגדירים עצמם כערבים, וחלקם מגדירים עצמם כפלסטינים או כערבים-פלסטינים. זאת ועוד - יש עדות דוברות ערבית שאינן רואות עצמן בהכרח כערביות, אולם נתפסות בציבור היהודי כערביות. סקרים מצביעים כי רוב (62%) הערבים אזרחי ישראל מעדיפים להישאר אזרחי ישראל במקום להפוך בבוא היום לאזרחים של מדינה פלסטינית עתידית.^{[דרוש מקור]} לרבים מאזרחיה הערבים של ישראל יש קשרי משפחה עם פלסטינים מאזור הגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, סוריה ולבנון. ישנם ערבים בדואים בעלי קשרי משפחה עם בדואים מכל המדינות הנזכרות לעיל וגם מסיני וערב הסעודית.

ההגדרה הרשמית של לאומיות כפי שמופיעה במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל נקבעת על-פי קריטריונים של משרד הפנים. על פי עקרונות היסוד של המשפט בישראל, לאזרחים הערבים יש אותן הזכויות והחובות כמו לשאר האוכלוסיות האחרות בישראל. אף על פי כן, מלבד האוכלוסייה הדרוזית, רוב ערביי ישראל אינם נקראים לשרת בצה"ל בשל החשש כי חלקם אינם נאמנים למדינה.^{[דרוש מקור]}

במדינות ערב, וכן בקרב ערביי ישראל עצמם, מקובל לכנות קהילה זו בשמות "ערביי 48'" (عرب 48), כיוון שמעמדם נוצר ב-1948 (בעקבות מלחמת העצמאות), או "ערביי הפְּנים" (عرب الداخل), כיוון שנותרו ב"פְנים פלסטין" (כלומר בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל). יש המעדיפים את הכינוי "הפלסטינים של 48" (فلسطينيو 48) כדי להדגיש את זיקתה של הקהילה הזו לפלסטינים, שיושבים ברובם בגדה המערבית וברצועת עזה.

כינויים אלו אינם משמשים לתיאור תושבי מזרח ירושלים או לצורך תיאור אוכלוסיית הדרוזים ברמת הגולן, שכן השטחים הללו נכבשו על ידי ישראל בשנת 1967.

"ערביי ישראל", "ערבים ישראלים", "ישראלים ערבים", "האוכלוסייה הערבית בישראל", "תושבים ערבים" או "המגזר הערבי" הם מונחים המשמשים לתיאור אוכלוסייה זו על ידי הרשויות בישראל, על ידי האוכלוסייה הישראלית היהודית ובאמצעי התקשורת בישראל, על מנת לתאר את האזרחים ו/או התושבים הערבים של מדינת ישראל.

היסטוריה

מלחמת העצמאות

ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

קהילת הערבים אזרחי ישראל נוצרה, כפי שמרמז כינוים בערבית, במהלך מלחמת העצמאות, בין השנים 1948 ו-1949. ערב הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה ארץ ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, כששני שלישים מאוכלוסייתה ערבים ושליש יהודים. החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות - מדינה ערבית ומדינה יהודית. ההנהגה היהודית קבלה את תוכנית החלוקה, וההנהגה הערבית בארץ ישראל, בהשפעת חאג' אמין אל-חוסייני, דחתה אותה מכול וכול, דחייה שמצאה את ביטוייה בשטח בהתקפות של ערביי ארץ ישראל נגד היישוב, שהתפתחו למלחמת אזרחים והפכו למלחמה אזורית עם פלישת מדינות ערב לשטח מדינת ישראל, ב-15 במאי, יום לאחר שהכריזה על עצמאותה.

במהלך הקרבות נמלטו או גורשו ערבים רבים מבתיהם ברחבי הארץ. בשלב הראשון רוב הפליטים התרכזו במחנות סביב הערים הגדולות במה שעתיד להיות שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה וחלקם הגיע מיידית או מאוחר יותר למדינות ערב השכנות, מתוך תקווה לזכות בהן בהגנה, ומתוך ביטחון בניצחונן שיאפשר חזרה לארץ.

בשנת 1949 הסתיימה המלחמה בחתימה על הסכמי רודוס, ונקבעו קווי שביתת הנשק (הקו הירוק). בתחומי מדינת ישראל נותרו תושבים ערבים ואליהם צורפו במסגרת חילופי השטחים גם תושבי ואדי ערה (נחל עירון) והמשולש. חלק מהפליטים הספיקו לחזור לבתיהם שבתוך תחומי הקו הירוק בטרם נסגרו הגבולות לחלוטין, אולם רובם המכריע של הפליטים נותרו במחנות שאליהם נמלטו, ולא הורשו לחזור. כך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים.

ערביי ארץ ישראל התייחסו לאירועים אלה כאל אסון, וכינו אותו הנכבה (בערבית النكبة - "האסון" או "המכה").

1949 - 1966

ערך מורחב – הממשל הצבאי על ערביי ישראל

התושבים הערבים שנמצאו בתחומי המדינה, או שהצליחו לחזור לתחומה, היו זכאים לאזרחות ישראלית, והיו זכאים להצביע בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בינואר 1949 (עוד לפני הסכמי שביתת הנשק). בכנסת הראשונה כיהנו שלושה חברי כנסת ערביים: אמין סלים ג'רג'ורה (أمين سليم جرجورة) וסיף א-דין א-זועבי (سيف الدين الزعبي), שניהם נציגי "הרשימה הדמוקרטית של נצרת" (מפלגה שהוקמה על ידי מפא"י), ותאופיק טובי (توفيق طوبي) מחיפה, שייצג את "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" (מק"י). ייצוג הערבים בכנסות הבאות היה דומה כשנציגיהם היו ממפלגות לווין של מפא"י והמפלגה הקומוניסטית.

יחסם של שלטונות המדינה לאזרחים הערביים היה חשדני, ועל ריכוזי האוכלוסייה הערביים הוטל ממשל צבאי (על-פי תקנות מנדטוריות לשעת חירום משנת 1945) ומגבלות רבות. הממשל הצבאי הוטל על שטחים גאוגרפים, אבל בפועל הוא חל כמעט אך ורק על הערבים, וזאת הן בשל אי אכיפתו על יהודים והן על ידי צמצומו לשטחים המאוכלסים בערבים בלבד. בערים המעורבות, כמו חיפה ויפו, לא הוחל הממשל הצבאי, והערבים שחיו בהן נהנו מחופש רב יותר.

כחלק ממדיניות הממשל הצבאי, פוצלו המיעוטים לקבוצות שונות (לפי השתייכות דתית ומוצא אתני). וכן התקבלו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), ששימשו להפקעת אדמות מערבים, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת העצמאות, והן ערביי ישראל (שנותרו בשטח ישראל). כמו כן, נוצלה תחילת תקופה זו לעידוד מעבר ערבים למקומות יישוב גדולים שנבחרו על ידי השלטון.

במהלך תקופה זו התרחש ב־1956, ביום הראשון של מלחמת סיני, טבח כפר קאסם בו נטבחו למעלה מארבעים מתושבי כפר קאסם, ובהם נשים וילדים.

שיפור משמעותי במעמדם של ערביי ישראל הושג באמצעות ההסתדרות, שקיבלה ערבים לשורותיה החל מ־1958.

לקראת סוף שנות החמישים החלו ניסיונות ולחצים לבטל את הממשל הצבאי וחלק ממגבלותיו הוסרו. לבסוף, בשנת 1966 ביטל ראש הממשלה דאז, לוי אשכול את הממשל הצבאי, אך חלקן הועברו לסמכות משטרת ישראל ובוטלו בהדרגה רק במהלך השנים הבאות.

1967 - 2000

אנדרטה לבני הכפר עראבה שנהרגו בסכסוך היהודי-ערבי בכפר עראבה בגליל

15 באפריל 2010: הפגנת תושבי שפרעם מול היכל המשפט בחיפה, נגד העמדתם לדין של החשודים בהריגת הרוצח עדן נתן זדה. הנפת דגל פלסטין בהפגנות ערביי ישראל, היא תופעה גוברת בעשור הראשון למאה ה-21.

ביטול הממשל הצבאי בתוך תחומי הקו הירוק, ופתיחת הקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים, שיצרה קשר מחודש בין ערביי ישראל לבין הפלסטינים האחרים, החלה התאוששות הדרגתית של הקהילה. התאוששות זו התבטאה בעיקר בפיתוח הקהילה הפנימית אולם היו לה גם השפעות חיצוניות.

לאחר מלחמת יום הכיפורים התפתחה בקרב ערביי ישראל אווירה ביקורתית יותר כלפי המדינה ומוסדותיה. החל מתקופה זו ניתן לראות תהליך עקבי ומתגבר של התעוררות לאומית של ערביי ישראל.

בשנת 1976, התרחשו אירועי יום האדמה. אירועים אלה היוו התנגשות אלימה ראשונה בין ערביי ישראל לבין רשויות המדינה. הרקע להתנגשות היה הפקעת קרקעות של אזרחים ערבים באזור הגליל. ב-1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שברבות הימים הפכו חבריה לחלק משמעותי מהנהגת הציבור הערבי.

בבחירות 1984 הצביעו רוב הערבים בפעם הראשונה למפלגות לא ציוניות, רוב זה שהיה זעיר בהתחלה (51%) גדל במהירות בשנים שלאחר מכן. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הביעו רוב ערביי ישראל את תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית ב"שטחים" ואף קיימו הפגנות תמיכה (ברובן המוחלט לא אלימות) בה, אולם בסקרי דעת קהל שנערכו, הביעו רובם את רצונם לשמור על מעמדם כאזרחי ישראל.

כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, החל משנת 1993, תמכה בהם ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. אף שלא היו שותפות בקואליציה, נהנו המפלגות הערביות בכנסת ה-13 מהסכם מיוחד לשיתוף פעולה עם ממשלתו של יצחק רבין. בתקופתו ניסו להוביל מהלך של העדפה מתקנת כלפי האוכלוסייה הערבית. עם זאת, למרות שיפור מסוים במעמדם, עדיין הורגש קיפוח של ערביי ישראל בעיקר בתחום הקצאת כספי ציבור לתחזוקת היישובים הערביים, למערכת החינוך הממלכתית הערבית, ולפרויקטים במגזר הערבי. בעיית הכפרים הבלתי מוכרים הוסיפה להעיק על הציבור הערבי, על אף ההכרה שזכו לה כמה מכפרים אלה. התגברות המתח והאלימות בין ישראל לפלסטינים לקראת סוף שנות ה-90, נתנה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל וביחסם עם הציבור היהודי, אירועים אלימים שבעבר היו נדירים ביותר, הלכו ותכפו.

2000 - עד היום

המתיחות בין ערביי ישראל לבין רשויות המדינה הגיע לכדי שיא באירועי אוקטובר 2000 כאשר 12 ערבים אזרחי ישראל ואדם נוסף מעזה נהרגו בזמן המהומות בתחילת האינתיפאדה השנייה - חלקם בלא שהשתתפו בהן. אירועים אלימים אלה הביאו לנזקים קשים הן לכלכלתם של ערביי ישראל והן ליחסים בינם לבין היהודים. אולם מבחינה פוליטית זכתה הנהגת ערביי ישראל להישג חסר תקדים מבחינתה - הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אור) שחקרה את האירועים ואת מצב המגזר הערבי בכלל. הנתק בין המגזר היהודי למגזר הערבי בישראל לאחר אירועי אוקטובר 2000 הגיע לממדים חסרי תקדים, אולם הקשרים הכלכליים והאזרחיים התחדשו לאחר מספר שנים.

קבוצות אתניות ודתיות

ערביי ישראל יוצרים קהילה מגוונת מבחינה תרבותית ואתנית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, ערביי ישראל מהווים כ-1,413,500 בני אדם - נתון אשר כולל גם את ערביי מזרח ירושלים, והתושבים הדרוזים ברמת הגולן שהם בעלי מעמד של "תושב קבע" ואינם מחזיקים באזרחות ישראלית. ערביי ישראל מהווים קרוב ל-20% מכלל האוכלוסייה בישראל. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, 83% מתוך ערביי ישראל הם מוסלמים, 12% נוצרים ו-5% דרוזים.

השפה הלאומית ושפת האם של ערביי ישראל, לרבות האוכלוסייה הדרוזית, היא ערבית והניב הנפוץ ביותר הוא ערבית פלסטינית.

המוסלמים-הערבים

ערך מורחב – אסלאם בישראל

האוכלוסייה המוסלמית הערבית בישראל מהווה (מבלי להכליל את האוכלוסייה הבדואית) בערך 70% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל.

נכון לשנת 2005, שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה המוסלמית בישראל הוא הגבוה ביותר מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל: ממוצע של 4.0 ילדים לכל אישה, לעומת ממוצע של 2.7 ילדים לכל אישה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, גידול שנתי של 3% לעומת 1.5% בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. בסביבות 25% מהילדים בישראל כיום נולדו להורים מוסלמים. האוכלוסייה המוסלמית היא צעירה ברובה: 42% מכלל המוסלמים הם ילדים מתחת לגיל 15, לעומת 26% בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. הגיל הממוצע של המוסלמים הישראלים הוא 18, ואילו הגיל הממוצע של היהודים הישראלים הוא 30. אחוז האנשים מעל גיל 65 עומד על פחות מ-3% עבור האוכלוסייה המוסלמית, לעומת 12% עבור האוכלוסייה היהודית. על פי תחזיות, במהלך 15 השנים הבאות האוכלוסייה המוסלמית תגדל ליותר מ-2,000,000 אנשים, או 24-26% מכלל האוכלוסייה של מדינת ישראל. כמו כן, על פי תחזיות, בשנת 2020 האוכלוסייה המוסלמית תהווה כ-85% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל (עלייה של 3% מ-2005).

הבדואים

ערך מורחב – בדואים בישראל

הבדואים בישראל מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הבדואים בצפון הארץ, המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם, והבדואים בנגב, בהם יש נוודים למחצה ותושבי עיירות וכפרים בלתי מוכרים. בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ, ובין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה, באר-שבע וחיפה). לפי נתוני משרד החוץ, נכון לשנת 1999 חיו 110,000 בדואים באזור הנגב, 50,000 בדואים באזור הגליל ו-10,000 בדואים באזור המרכז.

המונח "בדואים" בדרך כלל משמש השם כהתייחסות לקבוצות ערבים נוודים או נוודים למחצה שנמצאים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני והנגב ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 החלו הבדואים בארץ ישראל לעבור לעיבודים חקלאיים, עם דגש על ייצור חקלאי והפרטת אדמות השבט.

בשנת 1948, לפני הקמת מדינת ישראל, חיו בנגב בערך 65,000 - 90,000 בדואים. במלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, ובנגב נותרה אוכלוסייה של כ-11,000 נפש. הבדואים אשר נותרו באזור הנגב לאחר מלחמת העצמאות אולצו לעבור במהלך שנות החמישים והשישים לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. הבדואים בנגב, כמו שאר האוכלוסייה הערבית בישראל, חיו תחת ממשל צבאי עד שנת 1966. לאחר סיום הממשל הצבאי, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע באזור הסייג ובעידוד התושבים לעבור אליהן.

כיום מתגוררת בערך מחצית מאוכלוסיית הבדואים בישראל באזור זה, כאשר העיר רהט היא היישוב הבדואי הגדול ביותר בישראל. ממשלת ישראל מעודדת את הבדואים לגור כתושבי קבע בעיירות הפיתוח הללו אף על פי שהמחצית השנייה של אוכלוסיית הבדואים בנגב ממשיכה כיום לחיות ב-59 "כפרים בלתי מוכרים". תושביהם של הכפרים הבלתי מוכרים אינם זכאים לאספקת שירותים בסיסיים כגון חיבור לרשתות המים, החשמל והטלפון וכמו כן, הכפרים הבלתי מוכרים אינם כלולים בתכנון שירותי בריאות וחינוך, ולא בתכנון רשת הכבישים והתחבורה הציבורית. הרשויות בישראל אוסרות על תושבי הכפרים הבלתי מוכרים להקים מבני קבע, אם כי רבים עושים כן בעודם מסתכנים בקנסות ובהריסת הבתים עצמם.

הדרוזים

ערך מורחב – הדרוזים בישראל

הדרוזים הם בני עדה שמקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה-11. כמעט כל חברי העדה הדרוזית מתגוררים בישראל, בלבנון ובסוריה. מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2008 מנו הדרוזים 122 אלף בני אדם המהווים כ-1.7 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-8.3 אחוזים מהערבים בישראל. היישוב הדרוזי הגדול ביותר הוא "עיר כרמל" (דליית אל-כרמל ועספיא) בו חיים 22 אלף איש. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאשה.‏‏

ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא. מרבית תושבי כפרים אלו אינם אזרחים ישראלים אלא בעלי תעודת תושב בלבד.

לפי הדת הדרוזית נהוג תמיד לשרת את המדינה בה הם חיים. משום כך, על אף שאוכלוסיית הדרוזים בישראל הם דוברי ערבית בדומה לאוכלוסיית הדרוזים בסוריה ובלבנון, חלקם הגדול רואים את עצמם כישראלים ולהבדיל מהערבים הנוצרים והערבים המוסלמים בישראל הם לא מגדירים את עצמם כפלסטינים. לוחמים דרוזים פעלו בשרות המחתרות היהודיות עוד בתקופת המרד הערבי הגדול (1936 - 1939). עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסו לוחמים דרוזים מהכפרים הדרוזים באזור הכרמל לצה"ל. בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית הנפרדת מהקהילה המוסלמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הצעירים הדרוזים משרתים בצה"ל שירות חובה ואף היו שותפים במלחמות ישראל.

הנוצרים-הערבים

ערך מורחב – ערבים נוצרים

הערבים הנוצרים מהווים בערך כ-9% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל וקרוב ל 70% מתוכם מתגוררים במחוז הצפון, בעיקר ביישובים ג'ש (גוש חלב), עיילבון, כפר יאסיף, כפר כנא, אעבלין, שפרעם ונצרת. מרבית האוכלוסייה הערבית-נוצרית נמצאת כיום בנצרת. האוכלוסייה הערבית-נוצרית בישראל מונה כיום מעל ל-117,000 איש. אישים ערבים-נוצרים בלטו לאורך השנים במפלגות הערביות בישראל וכללו מנהיגים כגון הארכיבישוף ג'ורג' חכים, תופיק טובי, אמיל חביבי ועזמי בשארה.

מנהיגים דתיים ערבים-נוצרים בולטים כוללים את הארכיבישופים מלכיתי בוטרוס מועלם ואליאס שקור והפטריארך הלטיני של ירושלים מישל סבאח.

השופט הערבי הנוצרי סלים ג'ובראן הוא האזרח הערבי הראשון בישראל אשר מונה למשרת שופט בבית המשפט העליון בישראל.

דמוגרפיה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ערביי ישראל מהווים כ-1,498,000 בני אדם, או 20.3% מכלל אוכלוסיית ישראל (2008). נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כוללים תחת הגדרה זו גם את 250,000 ערביי מזרח ירושלים ו-19,000 התושבים הדרוזים ברמת הגולן שהם בעלי מעמד של "תושב קבע" ואינם מחזיקים באזרחות ישראלית (ראו להלן). האזרחים הערבים של מדינת ישראל מהווים כ-15% מכלל אוכלוסיית ישראל. כמו כן, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 83% מתוכם הם מוסלמים, 12% נוצרים ו-5% דרוזים.

ריכוזי האוכלוסייה העיקריים של ערביי ישראל הם בהרי הגליל, באזור המשולש, בשכונות המזרחיות של ירושלים (33% מכלל אוכלוסיית העיר) ובכפרים הבדואים בצפון הנגב. העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל היא נצרת בה חיים 66,300 תושבים (2008), השנייה היא אום אל-פחם בה חיים 44,400 תושבים (2008) השלישית היא רהט בה חיים 43,700 תושבים (2008) והרביעית היא טייבה בה חיים 35,500 תושבים (2008). ערביי ישראל מאופיינים במספר רב יחסית של ילדים: ממוצע של 3.9 ילדים לאישה מוסלמית לעומת 2.69 ילדים לאישה יהודיה. בזכות שירותי בריאות מודרניים שיעור התמותה אצל הערבים ירד מאוד ותוחלת החיים עלתה. כמו כן, אוכלוסיית הערבים בישראל צעירה ו-40% מהם מתחת לגיל 18. הגידול המהיר באוכלוסייה הערבית יוצר חוסר התאמה בין התשתיות הקיימות בכפרים לאוכלוסייה שצריכה להשתמש בהם.

ערביי ישראל מהווים כיום רוב (52%) באזור המחוז הצפוני של ישראל וקרוב ל-50% מהאוכלוסייה הערבית בישראל שוכנת ב-114 יישובים שונים ברחבי ישראל. בסך הכל ישנם 122 יישובים בישראל בהם מרבית האוכלוסייה או האוכלוסייה כולה היא ערבית, ב-89 יישובים מתוכם כמות האוכלוסייה היא מעל ל-2000 אנשים. שבע העיירות בנגב, כמו גם המועצה האזורית אבו בסמה אשר נבנו על ידי הרשויות עבור אוכלוסיית הבדואים בנגב, הם היישובים הערבים היחידים שנוסדו במדינת ישראל מאז 1948, במטרה לרכז את אוכלוסיית הבדואים בישראל.

46% מהערבים בישראל (622,400 אנשים) חיים בעיקר ביישובים ערבים בחלק הצפוני של ישראל. נצרת היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, עם אוכלוסייה של 65,000 מתוכם בערך 40,000 הם מוסלמים. שפרעם מונה כ-32,000 תושבים ומכילה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים, נוצרים ודרוזים.

ירושלים, אשר בעלת אוכלוסייה מעורבת, מכילה כיום את האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר בישראל. בירושלים התגוררו כ-209,000 ערבים בשנת 2000 אשר היוו כ-33% מכלל תושבי העיר ויחד עם תושבי המועצה המקומית אבו גוש היוו כ-19% מכלל האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל.

14% מהאוכלוסייה הערבית בישראל שוכנת במחוז חיפה בעיקר באזור ואדי עארה. אזור זה מכיל את העיר המוסלמית הגדולה ביותר בישראל, אום אל-פחם, אשר מונה 43,000 תושבים. באקה-ג'ת ועיר הכרמל הם שני מרכזי האוכלוסייה השניים בגודלם במחוז חיפה. האוכלוסייה הערבית בחיפה מהווה כ-9% מכלל האוכלוסייה בעיר, כאשר רובם מתגוררים בשכונת ואדי ניסנאס.

10% מהאוכלוסייה הערבית בישראל שוכנת במחוז המרכז, בעיקר בערים טייבה, טירה וקלנסווה כמו גם בערים המעורבות לוד ורמלה אשר מכילות בעיקר אוכלוסייה יהודית.

מתוך 11 האחוזים הנותרים, 10% מתגוררים ביישובים בדואים בחלק הצפוני של הנגב. העיר רהט היא העיר הערבית היחידה במחוז הדרום והיא העיר הערבית השלישית בגודלה בישראל.

האחוז הנותר של האוכלוסייה הערבית בישראל שוכן בערים בהם האוכלוסייה העיקרית היא יהודית, כגון נצרת עילית בה שיעור האוכלוסייה הערבית הוא 9% ותל אביב יפו בה שיעור האוכלוסייה הערבית עומד על 4%.

בפברואר 2008 הודיעה ממשלת ישראל כי בכוונתה להקים בפעם הראשונה עיר ערבית מתוכננת בישראל.

יישובים מרכזיים

כ-60% מהערבים בישראל מתגוררים בגליל, 20% ביישובי המשולש, 10% בנגב, ו-10% בערים המעורבות. המרכזים החשובים של ערביי ישראל הם נצרת (בערבית: الناصرة) וחיפה (בערבית: حيفا). רוב מערכות העיתונים, הוצאות הספרים, מרכזי המפלגות והארגונים השייכים לקהילה זו ממוקמים בערים אלה. ערים גדולות נוספות שבהן כמעט כל האוכלוסייה היא ערבית-ישראלית הן: אום אל פחם (أمّ الفحم), טייבה (الطيبة), באקה אל-גרביה (باقة الغربية) ושפרעם (شفاعمرو). בנגב נעשה ניסיון מצד המדינה לבנות יישובים בדואים חדשים כדי לרכז בהם את האוכלוסייה הבדואית שהייתה מפוזרת בכפרים קטנים ברחבי האזור. הוותיקים והגדולים שביישובים אלה הם רהט (رهط) ותל שבע (تل السبع). צעד זה נחל הצלחה חלקית בלבד. מנהיגי הבדואים בנגב מתלוננים כי הצעד הזה נכפה עליהם, בין היתר על ידי סירוב המדינה להכיר בכפרים הבדואים הקיימים ולספק להם שירותים. כמו כן, הם מתלוננים על הזנחה ביישובים החדשים שהוקמו. מדינת ישראל רואה בהקמת היישובים צעד חשוב לשם פיתוח הנגב, וכדי להקל על צה"ל להגדיר שטחי אש.

נצרת מכילה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים ונוצרים והיא העיר הערבית הגדולה בישראל

אום אל-פחם היא העיר המוסלמית הגדולה בישראל והעיר הערבית הגדולה ביותר באזור המשולש.

טייבה העיר הערבית השנייה בגודלה באזור המשולש והגדולה ביותר במשולש הדרומי.

מרכזי האוכלוסייה העיקריים

יישוב	אוכלוסייה	מחוז
נצרת	66,300	הצפון
אום אל-פחם	44,400	חיפה
רהט	43,700	הדרום
טייבה	35,500	המרכז
שפרעם	34,900	הצפון
באקה-ג'ת	33,100	חיפה
שגור	30,500	הצפון
טמרה	27,800	הצפון
סח'נין	25,500	הצפון
עיר הכרמל	25,200	חיפה
טירה	21,900	המרכז
עראבה	21,100	הצפון
מע'אר	19,600	הצפון
כפר כנא	18,800	הצפון
כפר קאסם	18,500	המרכז

תהליך העיור של ערביי ישראל

בשנת 1965 ישבו 28% מהאוכלוסייה הערבית בישובים עירוניים ואילו בשנת 2002 שיעורם עמד כבר על 95%. במרבית העולם תהליך העיור כולל הגירה של אוכלוסייה מהכפר אל העיר, כך שאחוז האוכלוסייה העירונית גדל. אצל ערביי ישראל מתרחש תהליך שונה. הכפרים נהפכים ליישוב עירוני מבלי שתושביהם יעזבו אותם, אלא עקב ריבוי טבעי בלבד. הכפרים למעשה גדלים עד שהם מתאימים להגדרה של יישוב עירוני. תהליך זה לא מלווה בשינוי חברתי, משום שלא נכנסת לכפרים אוכלוסייה חדשה בעלת נכסים תרבותיים או חברתיים שונים והמבנה החברתי נותר כפי שהיה לפני תהליך העיור.

תפיסתם כאיום דמוגרפי על מדינת ישראל

ערך מורחב – איום דמוגרפי#ישראל

שיעור האוכלוסייה היהודית בחלקה הצפוני של מדינת ישראל נמצא בירידה. הגידול הדמוגרפי בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל והרוב אותו הם מחזיקים בשני אזורים גאוגרפיים בישראל - באזור הגליל ואזור המשולש - הפכו למוקד של מחלוקות פוליטיות במהלך השנים האחרונות. מתוך האוכלוסייה הערבית, לערבים המוסלמים שיעור הלידה הגבוה ביותר, אחריהם לדרוזים, ואחריהם לערבים הנוצרים. הביטוי "האיום הדמוגרפי", (או "הפצצה הדמוגרפית") משמש בפוליטיקה הישראלית לצורך תיאור האיום אותו מהווה הגידול הדמוגרפי של ערביי ישראל והצמיחה של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה והשומרון וחבל עזה והבעיה אשר הגידול הדמוגרפי מהווה על שמירת הסטטוס של מדינת ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב דמוגרפי יהודי.

המונח זכה לפרסום בינלאומי רב בשנת 2003 כאשר נעשה בו שימוש על ידי בנימין נתניהו אשר ציין כי במידה ואחוז האזרחים הערבים יעלה מעל לרמה הנוכחית של כ-20 אחוזים, ישראל לא תמשיך לשמור על רוב יהודי דמוגרפי אשר מהווה את הבסיס להגדרת ישראל כמדינה "יהודית דמוקרטית". דברי נתניהו זכו לביקורת מצד חברי כנסת ערבים בכנסת ועל ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל אשר טענו כי דבריו של נתניהו הם בעלי אופי גזעני.

חילופי שטחים וחילופי אוכלוסין

(ראו גם תוכנית חילופי השטחים) לאורך השנים חלק מהפוליטיקאים הישראלים הביעו תמיכה מפורשת באפשרות של חילופי שטחים על מנת להבטיח את המשך קיומו של הרוב היהודי במדינת ישראל וצביונה היהודי של מדינת ישראל. לפי אחת ההצעות ישראל תעביר את הריבונות על חלק מאזור ואדי ערה (ממערב לקו הירוק) המכיל אוכלוסייה ערבית למדינה הפלסטינית העתידית תמורת ריבונות ישראלית על גושי ההתיישבות הגדולים באזור הגדה המערבית ממזרח לקו הירוק. סקרים שונים אשר נערכו לאורך השנים הראו כי ערביי ישראל אינם מעוניינים לעבור לגדה המערבית או לעזה במידה ותקום באזורים הללו מדינה פלסטינית וכי הם מתנגדים לאפשרות לפיה הם יאלצו להמיר את האזרחות הישראלית בה הם מחזיקים באזרחות של מדינה פלסטינית.

חבר הכנסת אביגדור ליברמן ממפלגת ישראל ביתנו, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת השמונה עשרה, הוא אחד מהתומכים הגדולים ביותר בטרנספר של יישובים ערביים גדולים הממוקמים במדינת ישראל ליד הגבול עם הגדה המערבית (כמו טייבה, אום אל-פחם ובאקה אל-גרבייה), לתחום השיפוט של הרשות הפלסטינית תמורת ריבונות ישראלית על התנחלויות ישראליות הממוקמות בשטחי הגדה המערבית. תוכנית חילופי השטחים גרמה למתיחות רבה בקרב ערביי ישראל, בשל כך שהתוכנית מתייחסת אליהם במפורש כ"אויב שבפנים".

שיעורי הילודה

מחקר אשר נערך בינואר 2006 דוחה את אפשרות "פצצת הזמן הדמוגרפית" - על בסיס הנתונים עולה כי מספר הלידות בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל עלה ואילו מספר הלידות בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל נמצאת בירידה. המחקר ציין את החסרונות של התחזיות הדמוגרפיות אשר נערכו בעבר (לדוגמה לפי התחזיות הדמוגרפיות אשר נערכו בשנות השישים הוערך כי אוכלוסיית ערביי ישראל תהיה בעלת רוב דמוגרפי בשנת 1990). המחקר הוכיח גם כי שיעורי הלידה של הערבים הנוצרים והדרוזים היו למעשה נמוכים משיעורי הלידה של האוכלוסייה היהודית בישראל. המחקר השתמש בנתונים מתוך סקר גאלופ על מנת להוכיח כי גודל המשפחה הממוצע של ערביי ישראל והאוכלוסייה היהודית בישראל הם למעשה זהים. כמו כן, המחקר חזה כי בשנת 2025 האוכלוסייה הערבית בישראל תהווה רק 25% מכלל האוכלוסייה הישראלית. עם זאת, אוכלוסיית הבדואים, אשר בעלת שיעורי לידה גבוהים, ממשיכה להיתפס כאיום דמוגרפי על הרוב היהודי בדרום מדינת ישראל.

עם זאת, שיעור הריבוי הטבעי של הערבים כיום עדיין גבוה באופן יחסי ועומד על 3% לעומת 2% ליהודים (כולל עלייה). כמו כן מושג המומנטום הדמוגרפי מגדיר את שימור חלקה היחסי של האוכלוסייה הערבית ואף גידול של חלקה היחסי, ללא קשר לריבוי הטבעי הקיים.

שיעורי תמותה

שיעור התמותה בקרב ערביי ישראל עומד על 2.7 ל-1,000 איש. מדובר בשיעור תמותה נמוך במיוחד המתאים למדינות המפותחות ביותר בעולם. לצורך השוואה שיעור התמותה של היהודים בישראל גבוה יותר ועומד על 6.7 ל-1,000 איש. שיעור התמותה הנמוך נובע בין היתר מהרכב האוכלוסייה הצעיר של הערבים בישראל.

סטטוס משפטי ופוליטי

הכרזת העצמאות הודיעה על הקמת מדינה יהודית בה יתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני, ללא הבדלי דת, גזע או מין.

זכויותיהם של אזרחי ישראל מובטחות באמצעות חוקי היסוד. אף על פי שבחוקי היסוד לא נכלל במפורש המושג "הזכות לשוויון", בית המשפט העליון פירש בעקביות את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" וכן את "חוק יסוד: חופש העיסוק" כחוקים אשר מבטיחים את שוויון הזכויות לכלל אזרחי ישראל.

משרד החוץ מציין כי "הערבים הישראלים הם אזרחי ישראל ובעלי שוויון זכויות" וכמו כן כי "ההבדל המשפטי היחיד בין האזרחים הערבים והיהודים הוא לא על בסיס הזכויות, אלא על בסיס החובות האזרחיות. מאז הקמתה של מדינת ישראל, האזרחים הערבים פטורים משירות בצה"ל." הדרוזים והצ'רקסים מגויסים לצה"ל, בעוד ששאר האוכלוסייה הערבית בישראל משרתת רק בהתנדבות. רק מספר קטן מאוד של ערבים ישראלים בוחרים להתנדב לצה"ל.

מעמדם של תושבי מזרח ירושלים והדרוזים ברמת הגולן

מעמדם של ערביי ישראל, שהם בעלי אזרחות ישראלית, שונה ממעמדם של התושבים הערבים של מזרח ירושלים, שטח שסופח לישראל ב־1967, ושל הדרוזים ברמת הגולן, שטח שסופח ב-1981. עם סיפוחו של כל אחד מהשטחים האלה, הכירה מדינת ישראל באנשים שגרו בו כתושבי קבע. כל תושב קבע זכאי לקבל אזרחות ישראלית, בתנאים מינימליים מסוימים, כמו שבועת אמונים למדינה, אי החזקת אזרחות זרה וידיעה מסוימת של השפה העברית. רוב תושבי מזרח ירושלים והגולן בחרו לא לבקש אזרחות ישראלית. מעמד תושב הקבע מקנה להם את כל הזכויות והחובות שחלות על אזרחי המדינה, אולם בניגוד לערביי ישראל, או לכל אזרח ישראלי אחר, הם אינם רשאים להצביע לכנסת, אינם רשאים לשאת דרכון ישראלי, וניתן לשלול מעמד תושבות בקלות רבה יותר מאשר שלילת אזרחות. תושבי קבע נושאים תעודת זהות ישראלית שמאפשרת חופש תנועה מלא בתוך תחומי מדינת ישראל, אולם הם אינם רשאים להשתמש בדרכון ישראלי מחוצה לה.

כיוון שאינם זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, ערביי מזרח ירושלים והדרוזים ברמת הגולן אינם שותפים במערכת הפוליטית הישראלית, והאינטרסים שלהם מיוצגים בה רק באופן עקיף. מבחינה בינלאומית הם נתפסים כמי שזכאים להגנות הכלולות באמנת ז'נבה הרביעית, זאת לפי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם שדחתה את סיפוח השטחים האלה לישראל והכרזתה עליהם כשטחים בתפיסה לוחמתית, ולאור העובדה שהם אינם זכאים לדרכונים ישראליים. לפיכך, יחסיהם עם רשויות מדינת ישראל נתפסים כעניין בינלאומי, בניגוד ליחסים של ערביי ישראל עם רשויות המדינה שנתפסים כעניינים פנימיים של ישראל.

באופן רשמי, רשאים תושבי מזרח ירושלים הערבים, והדרוזים ברמת הגולן, להגיש בקשה להתאזרחות במנהל האוכלוסין בתוקף מעמדם כתושבי קבע, אך מרביתם אינם עושים זאת - בין אם מסיבות אידאולוגיות, בין אם מחוסר מודעות, ובין אם מחשש מנידוי שיוטל עליהם. גם מדינת ישראל אינה נוהגת לעודדם להתאזרח, משיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים. למרות זאת, יש מיעוט בקרבם האוחז באזרחות ישראלית, בפרט ברמת הגולן. תושבי מזרח ירושלים אינם לומדים במערכת החינוך הערבית הממלכתית של מדינת ישראל, אלא בבתי ספר פרטיים על-פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית או של ממלכת ירדן. רובם המכריע מחרים את הבחירות המוניציפליות בירושלים, כך שאין להם ייצוג במועצת העיר ירושלים. הדרוזים ברמת הגולן נוסעים לעתים קרובות ללמוד באוניברסיטאות הסוריות, שם הם זכאים ללימודים חינם, אם כי רבים מהם לומדים באוניברסיטאות ומכללות ישראליות.

תושבות הקבע נחשבת בעיני המחזיקים בה למעמד יקר-ערך, כיוון שהיא מעניקה חופש תנועה בתוך מדינת ישראל, זכות למגורים ועבודה בתוך המדינה בלא הגבלה, וכן זכות להשתמש בשירותי הביטוח הלאומי ובשירותים ממלכתיים אחרים. תושב קבע שעובר להתגורר מחוץ לתחומי המדינה, עשוי לאבד את מעמדו. מבחינת ערביי מזרח ירושלים, פירוש הדבר, שמעבר אל מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים (כלומר אל הפרברים שממזרח לה, שלא סופחו לישראל) עלול להביא לביטול מעמדם כתושבי קבע בישראל. הסדר זה מביא להתמרמרות רבה בקרבם, בייחוד על רקע מצוקת הדיור במזרח ירושלים, מיעוט במתן אישורי בנייה לערבים ובניית גדר ההפרדה מסביב לירושלים.

רוב פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מתייחסים לתושבי מדינת ישראל (בכלל זה תושבי מזרח ירושלים) ולא לאזרחי מדינת ישראל (זו הסיבה לפער בין הנתונים המובאים בערך זה לבין הנתונים שמפרסמת הלמ"ס).

סוגיית גיוס החובה לצה"ל

התושבים המוסלמים בישראל אינם נדרשים על פי החוק בישראל לשרת בצה"ל ומלבד הקהילה הבדואית בישראל, מעט מאוד מוסלמים (כ-120 כל שנה) בוחרים להתנדב לשירות בצה"ל. עד שנת 2000, בין 5% - 10% מהאוכלוסייה הבדואית בגיל הגיוס התנדבו לשרת בצה"ל מדי שנה. מעמדם יוצא הדופן מוכר היטב בקרב הציבור הישראלי. בשנת 2003 פורסם כי המוטיבציה בקרב האוכלוסייה הבדואית לשרת בצה"ל ירדה באופן ניכר במהלך השנים האחרונות בשל טענתם כי ממשלות ישראל נכשלו למלא את ההבטחות בדבר שירות שוויוני מלא בקרב האזרחים הבדואים. עם זאת, במאמר של עיתון הארץ משנת 2009 נכתב כי מספר המתגייסים ליחידת העלית הבדואית (הגדס"ר הבדואי) עלה פי שלושה.

על פי נתוני צה"ל עולה כי בשנים 2002 ו-2003, אחוז המתגייסים הערבים-נוצרים בצה"ל עמד על 0.1 אחוז מכלל המתגייסים. בשנת 2004, מספר המתגייסים הערבים-נוצרים הוכפל. בסך הכל, בשנת 2003, אחוז הערבים הנוצרים המשרתים בצה"ל גדל ב-16 אחוזים. צה"ל איננו מפרסם נתונים מדויקים של המתגייסים מכל העדות הדתיות, אף על פי כן, ההערכות הן כי מספר הערבים-הנוצרים אשר משרתים כיום בצה"ל עומד על מספר עשרות חיילים בלבד.

האוכלוסייה הדרוזית נדרשת לשרת בצה"ל על פי הסכם אשר הושג בין מנהיגי העדה הדרוזית לממשלת ישראל בשנת 1956. בתחילה קמה התנגדות להחלטה בקרב הקהילה הדרוזית, אך ההחלטה לא שונתה. ההערכה היא כי 85% מכלל הגברים הדרוזים בישראל משרתים כיום בצבא, ורבים מהם ממשיכים לתפקידי קבע כקצינים ונגדים. בשנים האחרונות, הולך וגדל מספרן של קבוצות המיעוט בקרב הקהילה הדרוזית אשר מתנערות מגיוס החובה ומסרבות לשרת בצה"ל. בשנת 2001, הקים חבר הכנסת הדרוזי סעיד נפאע את תנועת "אל מערופין אל-אחראר" ("הדרוזים החופשיים"), תנועה דרוזית-לאומית אשר ביקשה להשיב את הזהות הערבית-פלסטינית לדרוזים ולתמוך בסרבנים בני העדה.

ערבית ועברית כשפות הרשמיות של מדינת ישראל

שילוט בישראל בעברית, ערבית ואנגלית. באחד השלטים הסתירו ונדליסטים את השם בערבית

השפה הערבית היא אחת משתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל על פי החוק, והשימוש בה גדל באופן משמעותי בעקבות סדרת פסקי דין של בית המשפט העליון במהלך שנות התשעים. משרדי הממשלה מפרסמים את כל המידע המיועד לציבור הישראלי בעברית, כאשר חלק מהמידע מתורגם גם לערבית, אנגלית, רוסית ואף שפות נוספות הנמצאות בשימוש בישראל. בנוסף, קיימים חוקים השומרים על זכות האוכלוסייה הערבית לקבלת מידע בערבית. לדוגמה, חלק מההפקות של ערוצי הטלוויזיה הציבוריים חייבות על פי החוק להיות בערבית או להיות מתורגמות אליה. תקנות הבטיחות במקומות העבודה חייבות על פי החוק להתפרסם בערבית אם חלק משמעותי מן העובדים הם ערבים. מידע על תרופות או כימיקלים מסוכנים חייב להינתן גם בערבית. מידע הנוגע לבחירות חייב להינתן גם בערבית. חוקי המדינה מפורסמים בעברית ומתורגמים בהמשך גם לאנגלית ולערבית. בעקבות פניות רבות לבית המשפט העליון, לאורך השנים השימוש בערבית בשילוט בישראל גדל באופן דרמטי. בתגובה לאחד הערעורים אשר הוגשו על ידי ארגונים ערבים-ישראלים לבית המשפט העליון נקבע כי על אף שעברית היא השפה הנפוצה ביותר בישראל, הערבית גם היא שפה רשמית במדינת ישראל ועל כן יש להשתמש בה במידה נרחבת. כיום רוב השילוט בכבישי ישראל הוא תלת לשוני (בעברית, ערבית ואנגלית). עברית היא שפת התקשורת הנפוצה ברוב מקומות העבודה בישראל מלבד ביישובים הערביים בישראל, בקרב העולים החדשים, העובדים זרים ובקרב התיירים. בתי הספר הממלכתיים הערביים אשר נמצאים בפיקוח המדינה מלמדים בערבית לפי תוכנית לימודים שמותאמת לאוכלוסייה הערבית. הלימודים כוללים שיעורי חובה של עברית כשפה זרה מכיתה ג' והלאה. לימודי הערבית לתלמידים דוברי עברית אינם שיעורי חובה בכל בית ספר והם ברמה בסיסית בלבד.

הסמלים היהודיים של מדינת ישראל

לאורך השנים הגישו חברי כנסת ערבים שונים בקשות לשינוי דגל ישראל וההמנון הלאומי של מדינת ישראל, בטענה כי מגן הדוד אשר נמצא במרכז הדגל הוא סמל יהודי מובהק. מנגד, התומכים בהשארת הדגל כפי שהוא טענו כי מדינות אירופאיות שונות בעלות רוב נוצרי מכילות צלבים בדגלים שלהם (כגון הדגלים של שבדיה, פינלנד, נורבגיה, בריטניה, שווייץ, יוון וכדומה), ואילו דגלים של מדינות מוסלמיות בהם קיים רוב מוסלמי מכילים סמלים מוסלמים (כגון הדגלים של טורקיה, תוניסיה, אלג'יריה, מאוריטניה, ערב הסעודית וכדומה).

חוק האזרחות והכניסה לישראל

ערך מורחב – חוק האזרחות והכניסה לישראל

ב-31 ביולי 2003 חוקקה מדינת ישראל את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, תיקון לחוק האזרחות הישראלי אשר מטיל מגבלות גורפות על יכולתם של ערבים אזרחי ישראל לקיים חיי משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה. בדברי ההסבר לחוק נאמר כי נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות.

המצדדים בחוק האזרחות והכניסה לישראל טוענים כי התיקון לחוק מיועד למנוע ביצוע של פיגועי טרור במדינת ישראל ו/או לשמור על "אופיה היהודי" של מדינת ישראל על ידי הגבלת ההגירה של האוכלוסייה הערבית לתחומי המדינה.

אף על פי שחוק זה חל באופן תאורטי על כל תושבי ישראל, הוא משפיע בעיקר על אוכלוסיית ערביי ישראל וזאת משום שלאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל סיכויים גדולים יותר למצוא בני זוג פלסטינים מאשר שאר האוכלוסייה הישראלית. בשל כך החוק זכה לביקורת רבה ומתנגדיו מחשיבים אותו לחוק מפלה. בשנת 2003 ועדה של האו"ם בדבר ביעור האפליה הגזעית אישרה פה אחד קביעה לפיה חוק האזרחות והכניסה לישראל הפר את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם נגד גזענות. . החוק זכה לביקורת בבית המשפט העליון ורוב השופטים קבעו כי הוא סותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אם כי אישר את תוקפו הזמני.

אפליה

אחוז הערבים במגזר הציבורי נמוך משיעורם באוכלוסייה הכללית ועומד על 5% בלבד. נכון לשנת 2009, בלשכת נשיא מדינת ישראל אין ולו עובד ערבי אחד. בין 515 חתני פרס ישראל היו רק ארבעה לא יהודים שמתוכם דרוזי אחד, נוצרי אחד ממוצא אירופי ושני ערבים נוצרים. בהזדמנויות שונות היו פרשיות חמורות של קיפוח המגזר הערבי בתקציבי חינוך‏‏. ישנה גם מדיניות ממשלתית של אפליה בנוגע להקצאת הקרקעות. בתוכניות המתאר, השטח המוקצה לנפש בישובים יהודיים גדול פי שמונה מהשטח המוקצה לנפש בישובים ערביים.

שופט בית המשפט העליון תיאודור אור ציין בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 כי:

"אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים. אף שרמת המודעות להפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי, בתחושותיהם ובעמדותיהם של האזרחים הערבים היא תופשת מקום מרכזי. היא מהווה, לדעת רבים, הן במגזר הערבי והן מחוצה לו, כולל בקרב גורמי הערכה רשמיים, גורם מתסיס מרכזי".

אף על פי כן דו"ח ועדת אור ציין גם כי:

"מסרים שהועברו לפני אירועי אוקטובר ובמהלכם טשטשו, ולעתים מחקו, את המבחין בין אזרחיה הערבים של המדינה, ומאבקם הלגיטימי לזכויות בתוכה, לבין המאבק המזוין מול המדינה, אותו מנהלים ארגונים ואנשים בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לא אחת, הוצגו שני המאבקים על ידי מנהיגים במגזר הערבי כמאבק אחד, מול יריב, ולעתים אויב, אחד. מושג האזרחות, במובנו המהותי, אינו מתיישב עם הצגת המדינה כאויב. הוא אינו מתיישב עם פרקטיקות הרואות במדינה וברשויותיה הלגיטימיות, אויב. הוא אינו מתיישב עם דברי שבח לפעולות אלימות של אויבי המדינה נגדה ונגד אזרחיה."

יחסים בין-עדתיים

המתיחות הבין-עדתית בציבור הישראלי

קבר ועליו הגרפיטי "מוות לערבים". ישראל, 2006

מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום קיימת מתיחות בין-עדתית משמעותית בין אוכלוסיית ערביי ישראל לבין האוכלוסייה היהודית בישראל.

ב-29 באפריל 2007 פרסם עיתון הארץ סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בו השתתפו 507 אנשים אשר קבע כי 75% מערביי ישראל יתמכו בחוקה אשר תשמור על הסטטוס של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בתנאי שהיא תבטיח שוויון זכויות למיעוטים. על פי הסקר 23% ציינו כי הם מתנגדים להגדרה זו.

בסקרים שנעשו לאורך השנים על־ידי פרופ' סמי סמוחה, כ־60% מערביי ישראל אינם מקבלים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכ־22% שוללים את קיומה של מדינת ישראל בכלל. ישנה ירידה מתמשכת בלגיטימיות של המדינה מצד ערביי־ישראל מחד גיסא, ועלייה בחיוב, אשר כיום עומד על כ־12%, של שימוש באמצעים לא חוקיים ואף אלימים מצד ערבים מאידך גיסא. בסקר משנת 2009, נמצא שכ־46% לא מוכנים לשלוח ילדיהם לבית־ספר עברי ו־47% לא רוצים שכן יהודי. כ־40.5% מהערבים במדינת ישראל אף מכחישים את קיום השואה.

ממצאי סקר שערך מכון "מאגר מוחות" העלו כי 82% מבני הנוער הערבי־ישראלי רואים את עצמם במידה בינונית עד רבה מאד כ"פטריוטים פלסטינים". כמו־כן עלה כי 20% מהם סבורים שמותר להתנגד למדיניות הממשלה גם תוך שימוש בכוח.

לאורך השנים פוליטיקאים, רבנים, עיתונאים והיסטוריונים ישראלים שונים התייחסו למיעוט הערבי בישראל כ"גיס חמישי" של מדינת ישראל. מקרה בולט היה הצהרתו של ח"כ אפי איתם ב-11 בספטמבר 2006 כי "יש לסלק את ערביי ישראל מהמערכה הפוליטית שכן מדובר בגיס חמישי ובחבר של בוגדים מהמעלה הראשונה".

מעורבות ערביי ישראל בהתקפות הטרור נגד אזרחי ישראל

בזכות היותם אזרחים בישראל, ערביי ישראל מהווים יעד מועדף להפעלה אצל ארגוני הטרור . כתושבי מדינה, הם בעלי ידע רב שעלול לעזור לארגוני הטרור. בגלל קשרי משפחה והתעוררות הלאומניות הערבית, ישנה מעורבות גדולה יחסית של ערבים ישראלים בטרור^{[דרוש מקור]}. נחשפו לפחות 102 התארגנויות טרור של ערבים ישראלים בין השנים 2001-2004, בהם נרצחו מאות ישראלים.

מעורבות ערביי מזרח-ירושלים בטרור

מוכרת במיוחד תופעת מעורבות ערביי מזרח ירושלים בטרור הפלסטיני, בעיקר מהחמאס. מתחילת אינתיפאדת אל-אקצה, בין השנים 2000-2004 נעצרו כ-150 תושבים ערבים ממזרח ירושלים שהיו מעורבים בפיגועים (בהתארגנויות מעבדות חבלה וכולי) בהם נרצחו מאות ישראלים ונפצעו למעלה מאלף. דוגמאות בולטות לארגונים כאלה הן תשתיות החמאס ברמאללה ובחברון.

קשרים עם חיזבאללה

לאורך השנים, ובייחוד מאז יציאת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000, חיזבאללה מנצל את פלטפורמת הקשרים המשפחתיים והפליליים עם ערביי ישראל, מאחר והם יכולים לעבור בקלות את הגבול ללבנון וליצור קשרים עם ערביי יש"ע, להעברת כלי-נשק, סמים וכסף אל ישראל, ומפעילים אנשים לצורך איסוף מודיעין וגיוס. במיוחד בולט הכפר ע'ג'ר כמוקד לפלטפורמה זו. שיטה אחרת היא הקמת תשתיות לאירגוני ביצוע ומודיעין של טרור ערבי ישראלי . דוגמה לכך היא תשתית הטרור של תושבי הכפר ריינה שנעצרו בפברואר 2004.

אלימות ישראלית נגד ערביי ישראל

לאורך השנים במהלך מספר תקריות נהרגו או נרצחו תושבים ערביי ישראל מירי של כוחות הביטחון הישראליים, כגון טבח כפר קאסם אשר התרחש באוקטובר 1956 אשר הותיר 48 הרוגים, הפגנות יום האדמה אשר התרחשו במרץ 1976 בהם נהרגו שישה בני אדם, ואירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 12 אזרחים ערביי ישראל ותושב פלסטיני מעזה. במהלך הפיגוע בשפרעם, נורו ארבעה אזרחים ערבים-ישראלים למוות באוטובוס על ידי חייל צה"ל נפקד. בדצמבר 2007, האגודה לזכויות האזרח בישראל דיווחה על "עלייה דרמטית" בגזענות נגד ערביי ישראל, כולל עלייה של 26 אחוזים בתקריות אנטי-ערביות. לדברי סמי מיכאל נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, "החברה הישראלית הגיעה לשיאים חדשים של גזענות אשר פוגעת בחופש הביטוי ובפרטיות".

קורבנות הטרור הערבים

לאורך השנים מתקפות הטרור הפלסטיניות, הערביות או האסלאמיסטיות אשר כוונו נגד האוכלוסייה הישראלית גבו גם קורבנות בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל. לדוגמה, ב-12 בספטמבר 1956, שלושה שומרים דרוזים נהרגו במהלך התקיפה בעין עופרים, באזור הערבה. שני אזרחים ערבים נרצחו באסון מעלות, מעשה טבח אשר בוצע על ידי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ב-15 במאי 1974. במרץ 2002, תושב היישוב הערבי טורעאן נרצח במהלך פיגוע התאבדות במסעדה בחיפה. חודשיים מאוחר יותר, אישה מיפו נרצחה בפיגוע התאבדות של ארגון החמאס בראשון לציון. ב-18 ביוני 2002, אישה מהכפר הערבי ברטעה הייתה אחת מ-19 הקורבנות אשר נרצחו בפיגוע ההתאבדות בקו 32א בצומת פת בירושלים. באוגוסט 2002, גבר מהיישוב הערבי מע'אר ואישה מהכפר הדרוזי סאג'ור נרצחו בפיגוע התאבדות בצומת מירון. ב-21 באוקטובר 2002, גבר מעספיא ואישה מטייבה היו בין 14 הקורבנות אשר נרצחו בפיגוע ההתאבדות בקו 841 בצומת כרכור אשר בוצע על ידי הג'יהאד האסלאמי. ב-5 במרץ 2003, ילדה בת 13 מהיישוב הדרוזי דאלית אל-כרמל הייתה מבין 17 הקורבנות אשר נרצחו בפיגוע בקו 37. במאי 2003 גבר מג'סר א-זרקא נרצח בפיגוע ההתאבדות בכניסה לקניון בעפולה. ב-19 במרץ 2004, מחבל אשר השתייך לגדודי חללי אל אקצה רצח את ג'ורג' חורי, תלמיד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-12 בדצמבר 2004, חמישה חיילי צה"ל ערבים נהרגו במהלך פיצוץ וירי אשר בוצע על ידי נצי הפת"ח ליד הגבול עם מצרים. ב-4 באוקטובר 2003, ארבעה ערבים-ישראלים היו בין 21 הקורבנות אשר נרצחו על ידי המחבלת המתאבדת הערבייה הנאדי ג'רדאת בפיגוע ההתאבדות במסעדת מקסים. ביולי 2006, 19 אזרחים ערבים נהרגו מירי הרקטות של החזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

פוליטיקה

ייצוג בכנסת

בכנסת ה-18 מיוצגות שתי רשימות ערביות: "הברית הלאומית הדמוקרטית" (בל"ד) ורע"מ-תע"ל (איחוד של "הרשימה הערבית המאוחדת" והתנועה הערבית להתחדשות). כמו כן מיוצגת סיעה משותפת יהודית-ערבית, שרוב חבריה ומצביעיה ערבים: חד"ש ("החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"). בסך הכול יש בכנסת ה-18 אחד עשר חברי כנסת ערבים ושלושה חברי כנסת דרוזים. מהם 10 מייצגים את המפלגות שהוזכרו לעיל, אחד מייצג את הליכוד, אחד את ישראל ביתנו ואחד את קדימה.

הכנסת ה-15 ערכה תיקון לחוק הבחירות שעל-פיו אפשר לפסול רשימה, או מועמד ברשימה לכנסת המביעים תמיכה בארגוני טרור. על סמך התיקון הזה פסלה ועדת הבחירות לכנסת ה-16 את מועמדתם של חברי הכנסת עזמי בשארה (عزمي بشارة) ואחמד טיבי (أحمد الطيبي). עתירה לבג"ץ הוגשה נגד ההחלטה, ובית המשפט פסל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, ואישר את מועמדותם.

בשנת 2007 נפתחה חקירה נגד בשארה בחשד שריגל לטובת חזבאללה. בשארה יצא מישראל והתפטר מהכנסת באמצעות מכתב התפטרות שמסר בשגרירות ישראל במצרים.

ארגונים חוץ-פרלמנטריים

בנוסף לייצוג בכנסת, קיימות תנועות נוספות הנחשבות למייצגות של הציבור הערבי. ביניהן:

• ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל - נחשב לארגון המרכזי של ערביי ישראל, אם כי אין לו מעמד רשמי, והוא אינו מוכר על ידי מוסדות המדינה. זהו פורום הכולל את ראשי הרשויות המקומיות הערביות, את חברי הכנסת הערביים ונציגים של ארגונים חוץ-פרלמנטריים, שדן בענייני השעה ומתאם עמדות בין ראשי הציבור הערבי. הוא פועל פעמים רבות כמתווך בין הציבור הערבי לממשלה. בנוסף, מרבה הארגון להוציא הודעות לתקשורת בענייני השעה.
• ארגון "עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" הוא ארגון זכויות אדם לא ממשלתי ובלתי מפלגתי הרשום כדין בישראל, הנאבק באמצעים משפטים להגנה על זכויות אדם, בעיקר של הציבור הערבי.
• התנועה האיסלמית - פועלת לחיזוק התודעה האיסלמית של ערביי ישראל. בסוף שנות התשעים התפצלה לפלג צפוני (המתנגד להשתתפות בבחירות) ולפלג דרומי (המיוצג בכנסת במסגרת רע"ם).
• מרכז מוסאווא - המרכז לזכויות האזרחים הערבים בישראל. מרכז מוסאוא פועל להשגת זכויות כלכליות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות לערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, תוך הכרה בייחודם הלאומי, תרבותי והיסטורי כמיעוט יליד. המרכז פועל לבנות חברה דמוקרטית נטולת גזענות ונאבק בכל צורות האפליה על בסיס לאומי, עדתי, דתי, מעמדי, מגדרי, מוגבלות פיזית או נפשית.

מעצר ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל

במאי 2003 נעצר מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (ראו להלן), השיח' ראאד סלאח (الشيخ رائد صلاح) יחד עם חברים נוספים בארגון. הם הואשמו בהעברת כספים לארגון חמאס וב"העברת ידיעות לאויב", והוחזקו במעצר כשנה וחצי. בסופו של דבר הושגה עסקת טיעון שבה הודו הנאשמים רק ב"מגע עם סוכן זר" ובמתן שירות ל"התאחדות בלתי מותרת", עברות הנחשבות קלות יחסית. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את עסקת הטיעון וגזר עליהם עונשי מאסר קלים יחסית.

כלכלה

במהלך שנות המנדט הבריטי חלה היפרדות הדרגתית בין המשק היהודי למשק הערבי, בעיקר בעקבות מאורעות 1936-1939. היפרדות זאת נהייתה משמעותית יותר בעקבות מלחמת העצמאות אולם מעולם לא הייתה מלאה או קרובה לכך וערבים רבים הועסקו בידי יהודים.

מלחמת העצמאות דרדרה משמעותית את המצב הכלכלי של ערביי ישראל שרבים מהם הוכרזו כנפקדים ואיבדו חלק גדול מרכושם וזאת נוסף על הנזקים הרבים שגרמה המלחמה עצמה. בשנות הממשל הצבאי (1948-1966) היה מצבם הכלכלי של ערביי ישראל גרוע מאוד, הם נדחקו לשוליים וקופחו בצורה קשה ביותר על ידי המדינה. נוסף על כך סבלו ערביי ישראל גם ממצבה הכלכלי הקשה של המדינה הן בתקופת הצנע (1949-1953) והן בתקופת המיתון (1965-1967).

לאחר מלחמת ששת הימים השתפר בהדרגה מצבם של ערביי ישראל, בעיקר בעקבות דחיקתם כלפי מעלה בעקבות חדירתם של ערביי השטחים לעבודה בישראל. גם הקשר שנוצר בינם לבין ערביי השטחים סייע להם כלכלית (על ידי עריכת קניות בשטחים ותיווך בינם לבין היהודים). ככלל, החל ממלחמת ששת הימים ההתאמה בין מצבם הכלכלי של הערבים לבין כלכלת המדינה ככלל גברה בצורה משמעותית, אולם הם המשיכו להיות, ברובם המוחלט, בחלק התחתון של הסולם הכלכלי (חלק גדול מהם בעבודות בלתי מקצועיות) ומקופחים על ידי המדינה.

בתחילת שנות התשעים השתפר מצבם הכלכלי בצורה משמעותית, הן בשל השקעות של ממשלת רבין במגזר הערבי והן בעקבות השיפור הכלכלי הכללי. בתקופה זו הצליחו, בפעם הראשונה, מקצתם של ערביי ישראל להיכנס לעשירונים הגבוהים יותר של הסולם הכלכלי אולם עדיין, למרות השיפור במצב החינוך בקרבם (שילוש ויותר של מספר האקדמאים) מצבם הכלכלי נשאר רע ביחס למצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית.

עם פריצת אינתיפאדת אל אקצה ואירועי אוקטובר 2000 נפגע מצבם הכלכלי של ערביי ישראל בצורה משמעותית. הן בשל הניתוק שבינם לבין היהודים, הן בשל היעלמותם הכמעט מוחלטת של התיירים, הן בשל הניתוק מהשטחים והן בשל המיתון החמור שתקף את המשק הישראלי ופגע בהם במיוחד. החל מ־2004, החל מצבם הכלכלי להתאושש בשל הקלה בכל הפרמטרים הללו.

גם כיום, מצבם הכלכלי של ערביי ישראל איננו טוב, והוא גרוע בהרבה ממצבם של היהודים. רבים ממוקדי האבטלה בישראל הם יישובים ערביים וממוצע ההכנסות שלהם נמוך משמעותית מזה של היהודים (אם כי חלק מסוים מפער זה מוסבר במיעוט הנשים הערביות היוצאות לעבודה, תופעה שנובעת מסיבות תרבותיות ודתיות). חלק נכבד מהאקדמאים הערביים נאלצים לעבוד בעבודה שאיננה במקצועם, זאת גם כיוון שמשרות רבות בשירות המדינה חסומות בפניהם (בעיקר משרות שתנאי הקבלה להן מחייבים רקע צבאי או ביטחוני), וכיוון שמעסיקים יהודים נמנעים פעמים רבות מהעסקת ערבים. הקיפוח המתמשך על ידי המדינה בתשתיות ובחינוך יוצר קושי לערבים, שרובם גרים ביישובי הפריפריה, להגיע למרכז הארץ ולהתקבל שם למקומות עבודה. שיעור האבטלה בקרב ערביי ישראל עומד על 13.3% (2009). החברה הערבית, כחברה מסורתית, מאופיינת בשיעור גבוה של נשים שאינן מועסקות. 82.9% (2009) מהנשים הערביות בישראל אינן מועסקות.

הרשויות המקומיות ברבים מהכפרים הערבים אינן מצליחות לקיים עצמן וזקוקות תכופות לתמיכה מהמדינה, זאת עקב הכנסתם הממוצעת הנמוכה של ערביי ישראל ושיעור גביית מס נמוך בכפרים הערביים^{[דרוש מקור]}.

דת

הרוב המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים סונים. יש בקרבם מיעוט נוצרי משמעותי, שחלקו משתייך לכנסייה הקתולית וחלקו לכנסיות אורתודוקסיות. שיעורם של הנוצרים בקרב ערביי ישראל הוא 10% בקירוב, ושיעורם מכלל אזרחי המדינה כ-1.7%

קבוצה נוספת שנהוג לשייך לערביי ישראל היא הדרוזים, אם כי לא כל הדרוזים רואים עצמם כערבים, והם מהווים קבוצה תרבותית-דתית מגובשת בפני עצמה.

בני האדיגה (הידועים יותר כצ'רקסים) אינם חלק מערביי ישראל, אף כי אלו היושבים בארץ הם מוסלמים. מוצא האדיגים בקווקז והם אינם קשורים לעם הערבי.

בריאות

הגורמים העיקריים למוות בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל הם מחלות לב או מחלת הסרטן. קרוב ל-14% אובחנו כחולי סוכרת בשנת 2000. בערך חצי מכל הגברים הערבים הישראלים מעשנים. משנת 1948 ועד היום תוחלת החיים של אוכלוסיית ערביי ישראל גדלה ב-27 שנים. כמו כן, בשל השיפורים שחלו בטיפולים הבריאותיים הניתנים לאוכלוסיית ערביי ישראל, שיעור תמותת התינוקות הערבים ירד מ-32 מקרי מוות לכל אלף לידות בשנת 1970 ל-8.6 לכל אלף לידות בשנת 2000. עם זאת, שיעור תמותת התינוקות הבדואיים הוא עדיין הגבוה ביותר בישראל, ואחד הגבוהים ביותר בקרב המדינות המפותחות. בשנת 2003, שיעור תמותת התינוקות בקרב ערביי ישראל עמד על 8.4 לכל אלף לידות, שיעור אשר גבוה פי שניים משיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה היהודית - 3.6 לכל אלף לידות. בתקציב המדינה לשנת 2002, משרד הבריאות הקצה פחות מ-0.6% מ-277 מיליון השקלים (1.6 מיליון שקלים) לפיתוח מתקני בריאות ביישובים הערביים בישראל.

חינוך

ממשלת ישראל מסדירה ומטפלת בענייני הכספים של רוב בתי הספר בישראל, כולל רוב בתי הספר אשר מנוהלים על ידי ארגונים פרטיים. מערכת בתי הספר הלאומית מכילה שתי סניפים מרכזיים - סניף דובר עברית וסניף דובר ערבית. תוכנית הלימודים בשתי המערכות כמעט זהה בתחומי המתמטיקה, המדעים והאנגלית, ושונה בתחומי מדעי הרוח (היסטוריה, ספרות וכו'). בעוד שהשפה העברית נלמדת כשפה שנייה בבתי הספר הערביים בישראל החל מכיתה ג' והשימוש בה הכרחי בבחינות הבגרות בקרב האוכלוסייה דוברת הערבית בישראל, נדרש רק ידע בסיסי בשפה הערבית בבתי הספר בהם קיימת אוכלוסייה דוברת עברית, לימודי הערבית נמשכים בדרך כלל בין כיתה ז' עד כיתה ח'. השפה הערבית לא הכרחית לצורך בחינות הבגרות בקרב האוכלוסייה דוברת העברית.

תרבות

עיתונות

במשך שנים רבות היה קיים יומון אחד בלבד, של המפלגה הקומוניסטית - "אל-אתחאד" (الاتحاد) - שיצא לאור בחיפה. אל-אתחאד הוקם ב-1944, הפך ליומון ב-1982 ומשמש הן כעיתון חדשותי והן כביטאון המפלגה. מאז שנות השמונים יוצאים לאור עיתונים ערביים-ישראליים עצמאיים, מהם שלושה עיתונים גדולים: "כל אל-ערב" (كل العرب) - שבועון היוצא לאור בנצרת, "א-סינארה" (الصنارة) - יוצא לאור פעמיים בשבוע בנצרת, ו"פנורמה" (بانوراما) שיוצא לאור בטייבה במשולש.

ספורט

ערביי ישראל שותפים לרוב בתחרויות וליגות הספורט בישראל. תרומתם של הערבים הישראלים בספורט בולטת בעיקר בכדורגל, בה מועדוני ספורט ערביים שיחקו בליגת העל וכדורגלנים ערבים אף משחקים בנבחרת ישראל בכדורגל.

המועדון הערבי הראשון לעלות לליגת העל היה הפועל טייבה. המועדון ירד ליגה כעבור עונה. מאוחר יותר שיחקו בליגת העל גם מכבי אחי נצרת ואיחוד בני סכנין, שגם הייתה הקבוצה הערבית הראשונה שזכתה בגביע המדינה בכדורגל (עונת 2003/2004) והחזיקה 3 עונות עד שירדה ליגה בעונת 2005/06.

כדורגלנים ערבים מפורסמים שיחקו בעיקר במכבי חיפה ובהפועל תל אביב. בחיפה שיחקו זאהי ארמלי (מלך השערים של המועדון) וואליד באדיר שכיום משחק בהפועל תל אביב. שחקנים ערבים נוספים ששיחקו בהפועל תל אביב הם ריפעת טורק (הכדורגלן הערבי הראשון ששיחק במדי נבחרת ישראל) וסלים טועמה. כדורגלנים בכירים נוספים הם עבאס סואן (לשעבר הקפטן של בני סכנין), בירם כיאל (מכבי חיפה),מוחמד גדיר (מכבי חיפה), ואיסמאעיל עמאר (מכבי פתח תקווה).

בחודש פברואר 2005 ערכה נבחרת ישראל שני משחקים ביתיים חשובים נגד נבחרת אירלנד בכדורגל ונבחרת צרפת בכדורגל. במשחק הראשון, עבאס סואן כבש שער שוויון בבעיטה מרחוק בדקה ה-90 ונהפך ליקיר האוהדים ואילו במשחק השני כבש את שער השוויון ואליד באדיר. לצד השמחה והפרגון הגדול לצמד, ותקווה ששערי השוויון יגבירו את הדו-קיום, עדיין שררה מתיחות בעקבות פרשת המשחק באצטדיון טדי מול קרואטיה, שם הקהל שרק בוז לסואן כל פעם שנגע בכדור. שחקני ועסקני ההתאחדות לכדורגל גינו את שריקות הבוז.

שפה

הן הפלסטינים והן הבדואים רואים עצמם חלק מהתרבות הערבית, והם משתמשים באמצעי התקשורת בשפה הערבית הספרותית (שהיא אחידה בעולם הערבי). השפה הערבית הספרותית מוכרת כשפה רשמית במדינת ישראל.

השפה הערבית היומיומית המדוברת בקרב ערביי ישראל מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

• ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים והדרוזים. ניבים אלה דומים מאוד לאלה המדוברים בגדה המערבית ובקרב הפלסטינים בירדן.
• ניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים. ניבים אלה שונים מאוד מהניבים הפלסטיניים, וקרובים לניבים הערביים המדוברים בסיני ובקרב הבדואים בירדן.

אפשר להבחין בהבדלים בשפה המדוברת בין אזורים גאוגרפיים שונים בישראל, וכן בין קבוצות שונות: הערבית המדוברת בפי תושבי הערים הגדולות שונה מזו המדוברת בפי תושבי הכפרים והעיירות.

בבתי הספר הערביים של מדינת ישראל נלמדת השפה העברית החל בכיתה ג', ובנוסף נלמדת השפה האנגלית בשלב מאוחר יותר. לפיכך, רוב ערביי ישראל הבוגרים הם רב-לשוניים, והדבר ניכר היטב בכל הניבים הערביים המדוברים בישראל. בניבים אלה אפשר למצוא מילים רבות שנשאלו מהעברית (למשל: "רמזור", "מחסום", "שמנת", "בסדר", "כספומט").

חמולתיות

חמולה היא מילה ערבית המתארת משפחה מורחבת. תכונה בולטת אצל ערביי ישראל היא החמולתיות שקיימת ביניהם ומאפיינת כל עיר ערבית טיפוסית. החמולות המפורסמות בקרב ערביי ישראל הן חמולת מסארוה (שמונה קצת יותר מ-20 אלף איש) והיא בעצם החמולה הערבית הגדולה ביותר בישראל, שלפעמים מרכיבה יותר מחצי התושבים ביישובים מסוימים כגון: טייבה ערערה וכפר קרע. חמולת חאג'-יחיא מטייבה חמולת קבהא, חמולת אבו מוך מבאקה אל-גרבייה, חמולות מחאמיד, גבארין, אגבריה, מחאג'נה, מאום אל פאחם וחמולת גנאיים מסכנין ועוד. כל אחת מחמולות אלה מונה יותר מחמשת אלפים איש וברוב המקרים מנהלת או שולטת בעיר מגוריה.

ראו גם

• הבדואים בישראל
• אירועי אוקטובר 2000
• ועדת אור
• בג"ץ קעדאן
• כנס יפו

לקריאה נוספת

• שלמה חסון ומיכאיל קרייני (עורכים), חסמים בפני שוויון הערבים בישראל, הוצאת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2006.
• עוזי בנזימן, של מי הארץ הזאת? מסע לניסוח אמנה יהודית-ערבית בישראל, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
• רות גביזון ודפנה הקר (עורכות), השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000.
• רות גביזון ועסאם אבו ריא, השסע היהודי-ערבי בישראל מאפיינים ואתגרים, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.
• דני רבינוביץ, "נוסטלגיה מזרחית - איך הפכו הפלסטינים לערביי ישראל", תיאוריה וביקורת, מס. 4, 1993, עמודים 151-141.
• אוֹרי שטנדל, ערביי ישראל - בין הפטיש לסדן, הוצאת אקדמון, 1992.
• Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities University of Michigan Press, 2003, pp. 97-146.

קישורים חיצוניים

• היישובים והרשויות המקומיות הערביות בישראל, מפות ומספרים. המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי
• הכפרים הערבים הבלתי מוכרים בנגב, מפות ומספרים. המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי
• שרה אוסצקי לזר, עיצוב יחסי יהודים-ערבים בעשור הראשון, באתר מט"ח.
• גד ברזילי, סכנה אמיתית בחוק הנכבה, ynet
• תבנית:אנציקלופדיה ynet
• האוכלוסייה הערבית בישראל 2003 דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
• הבחירות לכנסת ה- 16 בקרב האזרחים הערבים בישראל בתוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל, באוניברסיטת תל אביב
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים דני רבינוביץ', לראשונה: זהות ערבית קיבוצית, באתר הארץ - על ההתייחסות בועדת דברת לערביי ישראל
• קרין תמר שפרמן, זהות ערבית במדינה יהודית ודמוקרטית, פרלמנט גיליון 58, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• שאול אריאלי, דובי שורץ והדס תגרי, "עוון ואיוולת: על ההצעות להעביר יישובים ערביים מישראל לפלסטין", בהוצאת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2006
• בן דרור ימיני, ערביי ישראל - במלכודת ההונאה העצמית, nrg מעריב
• מילון ערבי-ישראלי / איתמר ענברי, "מעריב"
• קרין תמר שפרמן, השתתפות, הימנעות והחרמה: מגמות בהשתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות לכנסת, פרלמנט גיליון 61, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• ד"ר שרה אוסצקי-לזר, ‏חזון ערביי ישראל, באתר הערוץ האקדמי
• דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש המדיניות הממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל, אוגוסט 2008 [24]