עילת הסבירות

עילת הסבירות (נקראת גם: עילת אי־הסבירות או מבחן הסבירות) היא אחת מהעילות בתחום המשפט המנהלי המאפשרות לבתי משפט להפעיל ביקורת שיפוטית כדי לפסול החלטה של רשות מנהלית, קרי הרשות המבצעת על כלל זרועותיה. הצידוק לפסילה לפי עילה זו הוא שההחלטה הנדונה לא נשקלה כראוי, שרירותית או לא הגיונית.

ראשית פיתוחה של העילה במשפט הבריטי, ובעקבותיו במדינות שהושפעו ממנו, בהן ישראל. החל משנות ה־80 התעצבה עילת הסבירות בגרסתה הישראלית, לאחר שהורחבה על ידי בית המשפט העליון כחלק מהתגברות האקטיביזם השיפוטי. בצורתה העדכנית מאפשרת עילת הסבירות לפסול החלטות שאינן נותנות "משקל ראוי לאינטרסים השונים שעל הרשות המנהלית להתחשב בהם בהחלטתה". הרחבת העילה היא מושא לביקורת מצד מצדדי הריסון השיפוטי.

הגדרה

המונח 'אי־סבירות' משמש במשמעויות שונות בדין המנהלי:

• פעולה מנהלית שתוצאתה מופרכת, בין אם דינה להיפסל ע"י בית המשפט ובין אם לא;
• פעולה מנהלית שדינה להיפסל לאור עילה כלשהי, כגון חוסר סמכות, שקילת שיקולים זרים, אי־שקילת שיקול נדרש, הפליה, היעדר הליך תקין וכדומה; או
• פעולה מנהלית שנעשתה תוך איזון לא ראוי בין שיקולים נכונים.

בעבר היה בית המשפט בישראל נוקט במשמעות הראשונה והשניה, כך שלא נעשה שימוש בעילת אי־הסבירות כעילה בפני עצמה אלא רק ככותרת לעילות אחרות. מאז שנות ה־80 התבססה המשמעות השלישית, וכך הפכה אי־הסבירות לעילה עצמאית. כיום איזון שגוי בין שיקולים היא המשמעות המקובלת של העילה, אף שעדיין ניתן להבחין בבלבול בין המשמעויות.

העילה משמשת הן לפסילת חוקי עזר עירוניים הן כנגד פעולות ממשלה או גופים מנהליים אחרים: מעשים פרטניים של הממשל, ובין היתר בחינת מינויים וחקיקת משנה.

במשפט הבריטי

שורשיה של עילת הסבירות במאה ה־16 במשפט הציבורי הבריטי, שבו היה כלל בשם "Rule of Reason" ("מבחן השכל הישר") שבתי המשפט השתמשו בו לביקורת שיפוטית על מוסדות הממשל. מכלל זה התפתח עקרון הסבירות במשפט הפרטי, וכן בחקיקה, ובעקבותיו נעשה שימוש בטענת האי־סבירות כעילה עצמאית לפסילתה של פעולה מנהלית של הממשלה או אחת מזרועותיה. פסקי דין מרכזיים שפיתחו את העילה הם פסק דין קרוז נגד ג'ונסון (Kruse v Johnson) משנת 1898 ופסק דין וונסברי (Associated provincial picture houses v. wednesbury co ) משנת 1947, שבו קבע הלורד גרין כי חוק עזר עירוני עשוי להיפסל גם אם לא ניתן לטעון שהרשות המוסמכת שקלה שיקולים זרים בהחלטתה או שהתעלמה משיקולים רלוונטיים, אלא רק שלא איזנה כראוי בין השיקולים השונים, מה שהביא לקבלת החלטה שאיננה סבירה באופן קיצוני.

בפסק דין וונסברי הוגדרו שני תנאים מצטברים, הנדרשים כדי לפסול פעולה מנהלית מכוח עילת הסבירות:

1. לא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה כזאת אי פעם.
2. נדרשת ראיה מוחצת לכך.

אם החלטה שנוקטת רשות בעניין שבסמכותה היא כה בלתי סבירה, עד שלא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה כזאת אי פעם, אזי בית המשפט יכול להתערב. זו, אני חושב, הכרעה נכונה. אולם כדי להוכיח שבהחלטה כזו מדובר נדרשת טענה מוחצת, ובמקרה הזה, העובדות אינן קרובות למשהו מעין זה כלל.

— פסק דין וונסברי. תרגום: נועם סולברג

השימושים הראשונים בטענת האי־סבירות נסמכו על טענה של חריגה מסמכות. כלומר, חוסר הסבירות שבחקיקת המשנה הביא את בית המשפט למסקנה כי החוק שהסמיך את הרשות המנהלית לא התכוון להסמיך אותה לקבוע תקנה כה בלתי סבירה. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי פסילת פעולה מנהלית בעילת אי־סבירות תתקיים רק במקרה של חוסר סבירות קיצוני ביותר, כאשר הפעולה שנעשתה היא כזו שאף אדם סביר לא היה מעלה בדעתו כי הסמכות לעשות זאת מצויה בידי הרשות.

החל משנות ה-90 חל גידול ניכר בשימוש בעילת הסבירות בבתי המשפט הבריטיים והרחבת העילה גם מעבר לטענת החריגה מסמכות, אל בחינה מהותית של סבירות המעשה המנהלי. השימוש המורחב בעילה נעשה, ככלל, בהקשר של פגיעה בזכויות אדם מוגנות; זרז משמעותי להתפתחות השימוש בעילת הסבירות במשפט הבריטי היה הכפפתו של המשפט בבריטניה לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וקליטת עיקרי האמנה האירופית לזכויות אדם אל תוך המשפט הבריטי, באמצעות חוק זכויות האדם .

במשפט הישראלי

לארץ ישראל הובאה עילת הסבירות, יחד עם עקרונות נוספים של המשפט האנגלי, על ידי ממשלת המנדט, ונקלטה בישראל יחד עם כל המשפט המנדטורי. השימוש בעילת הסבירות בבית המשפט הישראלי לשם פסילת מעשה מנהלי התפתח עם השנים.

לפני פסק דין דפי זהב

בשנים הראשונות, העמדה השלטת הייתה שאין לפסול פעולה מנהלית בשל טענה לאי־סבירות כשלעצמה, כל עוד אי־הסבירות אינה עולה לכדי עילת פסלות מסורתית, כגון חריגה מסמכות, אפליה, או שקילת שיקולים זרים. גישה זו ביטא באופן מיוחד שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון, בשורה של פסקי דין. בהתאם לגישה זו הדגיש בית המשפט חזור והדגש שאינו בוחן את "היעילות או התבונה" של החלטת הרשות המוסמכת, אינו מציב את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ואינו משמש כערכאת ערעור על פעולות הממשל. כך כתב השופט יואל זוסמן: ”הפיקוח יהא מוגבל בשאלה, אם חרגה הרשות מסמכויותיה כפי שהחוק קבען, או אם נתגלתה, אגב השימוש בשיקול הדעת, שגיאה משפטית. ואילו יעילות השימוש בשיקול הדעת ומידת תבונתו – להבדיל מחוקיותו – אינן ניתנות לבדיקה על ידי בית משפט זה”.

בפסק הדין בעניין דיזנגוף התייחס השופט ברנזון גם לאי־סבירות התוצאה של פעולה מנהלית, אך הטעים כי פעולה בלתי סבירה מעידה על חריגה מסמכות:

ענין הסבירות אינו בעצם אלא אחת הצורות של חריגה מסמכות ... עניני הסבירות והחריגה מהסמכות כרוכים, איפוא, זה אחר זה, וכמו שנאמר שם רק במובן זה שהפרלמנט אף פעם לא נתכוון לתת סמכות לתקנות כאלה, אפשר לעורר כהלכה את שאלת חוסר ההגיון ... מבחן זה של סבירות, מה פירושו? ... הייתי אומר, שאם ימצא בית המשפט כי חקיקת המשנה היא כה בלתי הגיונית ובלתי נסבלת עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה, כי אז יצטרך לאמור שעולם לא נתכוון המחוקק לתת כוח זה בידי השר. חקיקת המשנה אינה מתקבלת על הדעת והיא מחוץ לתחום הסמכות.

בפסק דין זה דחה השופט ברנזון את ההבחנה בין ביקורת הסבירות של חוקי עזר עירוניים לבין ביקורת דומה על תקנות של הממשלה. בהמשך הוסיף בית המשפט והרחיב את מושאי הביקורת במשפט המנהלי. בפסק דין אולפני הסרטה הסביר השופט משה לנדוי כי יש לפסול פעולות מנהליות בלתי תקינות אף אם נעשו ע"י נציגי הציבור.

העיקרון לפיו אי־סבירות יכולה לשמש רק לשם הוכחת חריגה מסמכות מצוי גם בפסקי דין של נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן משנים אלו.

עם השנים נתן בית המשפט העליון ביטוי גובר להכרה בעילת הסבירות כעילה עצמאית החורגת מעילת החריגה מסמכות. בפסק הדין בבג"ץ דקה נגד שר התחבורה ציין השופט מאיר שמגר כי

... בדרך-כלל מתבטא חוסר-הסבירות בתופעות שיש להן גם קיום עצמאי כעילות העלולות, בנסיבות נתונות, לפגום בתקפה של תקנה; כוונתי לכך שחוסר-הסבירות מתבטא תדירות באפליה פסולה, בהבאה בחשבון של שיקולים הזרים לענין, באי-הבאה בחשבון של שיקול מטריאלי וכדומה ... אולם ... יכולה אי-הסבירות גם להתגלות כאשר היא בגפה: לדוגמא, יכול שייווצרו נסיבות בהן לא נשקל על-ידי הרשות המיניסטריאלית שיקול זר, והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלבנטיים לענין, אולם לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי-סבירה לחלוטין.

בדברים אלה של שמגר יש ניסוח ראשוני של המושגים "מתחם הסבירות" וכן "איזון האינטרסים", מושגים שהפכו בהמשך לאבני היסוד של הביקורת השיפוטית על סבירות פעולות המנהל. עם זאת, שמגר משתמש בביטויים המדגישים כי חוסר הסבירות הפסול הוא חוסר סבירות קיצוני: "פרופורציה כה מעוותת... מופרכת מעיקרה... בלתי־סבירה לחלוטין...".

מגמה זו הבשילה בשנות ה־80 לכדי שינוי מעשי במידת נכונותו של בית המשפט העליון להרחיב את הביקורת מכוחה של עילת הסבירות, עד להפיכתה של עילה זו לעילה המרכזית בביקורת השיפוטית על הממשלה. מגמה זו, יחד עם התהליך של הרחבת זכות העמידה, סימנו את התהליך הרחב יותר של התגברות האקטיביזם השיפוטי והגדלת חלקו של בית המשפט העליון בקביעת המדיניות הציבורית והעצמת כוחו לעומת שתי הרשויות האחרות – הכנסת והממשלה.

פסק דין דפי זהב

ערך מורחב – בג"ץ דפי זהב

פסק הדין המרכזי שביסס את הגישה החדשה המרחיבה את השימוש בעילת הסבירות, היה פסק הדין בעניין דפי זהב, ובו צפה באופן גלוי המחלוקת העקרונית בין נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי לשופט אהרן ברק. אומנם בפסק הדין נדחתה הטענה לאי־סבירות, אך בחוות דעתו ניסח ברק את גישתו העקרונית, שאותה ביטא כבר קודם לכן בבג"ץ בעניין מרכז הקבלנים, ולפיה טענת אי־הסבירות עומדת כעילת פסלות גם כשלעצמה. בדבריו הציג השופט ברק ארבעה כללים לשימוש בעילת הסבירות:

א. חוסר סבירות כשלעצמו הוא עילה לפסילתו של שיקול דעת מנהלי – עילת הסבירות תשמש גם ללא הצטרפות לעילות המסורתיות של שקילת שיקולים זרים, אפליה וכדומה.

ב. חוסר הסבירות נמדד באמות מידה אובייקטיביות – בית המשפט לא יבחן מה סביר ונכון בעיניו אלא מהו המעשה הסביר מבחינה אובייקטיבית; איזו פעולה יכולה להיעשות בידי "עובד הציבור הסביר".

ג. חוסר סבירות, הפוסל שיקול דעת מנהלי, הוא חוסר סבירות מהותי או קיצוני.

ד. עקרון הסבירות מביא לפסילתו של שיקול דעת מנהלי שאינו נותן משקל ראוי לאינטרסים השונים שעל הרשות המנהלית להתחשב בהם בהחלטתה.

כנגד ברק התייצב הנשיא לנדוי וכתב בחוות דעתו:

הסכנה העיקרית שאני רואה היא, שהמונח "סבירות" משמש תדיר כדי להגדיר קנה מידה אובייקטיבי דווקא של התנהגות. כך הוא, למשל, בדיני רשלנות בנזיקין. מכאן קצרה הדרך להגדרה דומה גם בשטח המשפט המנהלי, אם החלטתו של עובד הציבור תעמוד לבחינה על-ידי בית המשפט על-פי מבחן אובייקטיבי של מה שנראה לו, לבית המשפט, כעומד במבחן הסבירות בכל הנסיבות, שבהן נתקבלה ההחלטה המנהלית. בדרך זו נגיע עד מהרה לבחינה עניינית של ההחלטה מחדש (de novo), כאילו מקיים בית המשפט דיון חוזר בנכונות ההחלטה.

גם הניסוח שנתן ברק בבג"ץ בעניין מרכז הקבלנים, לאופן הבדיקה של בית המשפט את סבירות פעולות הרשות

מחייב את בית המשפט לעשות את מלאכתו של עובד הציבור מחדש, כדי לבדוק אם הלה נתן משקל יחסי בלתי סביר לאינטרסים השונים הראויים להישקל. תפקיד זה לא קיבל בית־משפט זה על עצמו מעולם עד כה.

ביחס להסתמכותו של ברק על מקרי פסילה של פעולה "מופרכת מעיקרה ובשל כך בלתי־סבירה לחלוטין", טען לנדוי כי פעולה כזו ש"אף פקיד סביר לא היה יכול לעשותה", נחשבת לפעולה 'שרירותית', וזוהי העילה לפסילתה. משכך, גרס לנדוי, אין סיבה להעניק לטענת האי־סבירות מקום של עילה עצמאית, שכן חוסר סבירות כשלעצמו, כל עוד איננו נחשב לשרירותיות, איננו מספיק לשם פסילת פעולה מנהלית. לעומת ניסיונו של ברק לנסח כלל רחב באשר לשימוש בעילת הסבירות ציין לנדוי כי

גם לי נראה, שמוטב, כי נלך גם להבא בסוגיה רגישה זו מן הפרט אל הפרט, ללא הכללות חדשות העלולות אך לעורר תקוות שווא בלב האזרח, שלא בא על סיפוקו בהחלטה מינהלית, והוא או יועצו המשפטי יטעה ויחשוב שבית-משפט זה יביא אותו על תיקונו אחרי בדיקה חוזרת של סבירות ההחלטה.

למרות זאת, כתב לנדוי כי הניסוח שבחר ברק בפסק הדין בעניין דפי זהב, זה המכיר ב"מתחם הסבירות", מפיג את החשש להבנה שגויה של עילת הסבירות, כביכול כל מה שנראה לשופט כטעות בשיקול דעתו של הפקיד יכול להביא לפסילת ההחלטה.

אחרי העיון בחוות דעתו יורשה לי לחזור על דברי S. A. de Smith, supra, כי בנושא זה 'הכל תלוי במה שמתכוונים לבטא במלה סבירות׳. לאור הסבריו של חברי נראה לי שלמעשה עמדותינו אינן כה מנוגדות, ושהמחלוקת מתמצית במדה רבה בעניין שבמינוח: אם אמנם לא בסבירות ההחלטה המדובר אלא בסבירות הרשות המינהלית המחליטה, ואם אמנם קיים 'מתחם של סבירות', ואם מדת הסבירות בהקשר זה אינה כמדת הסבירות הידועה לנו מדיני נזיקין, כי אז פג החשש שמא יובנו הדברים שלא כהלכה, כאילו החלטה מינהלית תבוטל כל אימת שהשופט הפוסק ימצא בה פגם של חוסר סבירות כמשמעות המונח הזה בלשון בני אדם.

כל השופטים שישבו בדין בעניין דפי־זהב הסכימו, שהן במישור המשפט הרצוי והן במישור המשפט המצוי כפופה פעולת המנהל, בעניין אינדיבידואלי כבעניין כללי, לדרישת הסבירות.

לאחר פסק דין דפי זהב

בפסק דין נוסף הכיר ברק בכך שהוא חולק על קביעות קודמות של בית המשפט העליון, בהן דחייתה של העתירה נגד כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, מטעמי אי־שפיטות. לדעתו ”היה על בית המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את הנורמה המשפטית החלה על העניין. למיטב הבנתי, הנורמה הרלוואנטית היא זו המטילה על השלטון את החובה לפעול בסבירות.”

גישתו של ברק היא שהתקבלה למעשה^{[דרושה הבהרה]} בפסיקות הבאות של בתי המשפט והפכה לנורמה השלטת. גם השופטת השלישית בפסק הדין, מרים בן־פורת, נטתה לצדד בקיומה העצמאי של עילת הסבירות, כעמדתו של ברק. העמדה שהתקבלה על דעתם של רוב שופטי בג"ץ תמכה בהרחבת עילת הסבירות מעבר לשימוש המקורי שלה כביטוי לחריגה מסמכות, אף שעמדתו המרחיבה עוד יותר של ברק, לא התקבלה. עילת הסבירות וגורמים נוספים אפשרו לבית המשפט להרחיב את מסגרת ההתערבות השיפוטית במקרים מסוימים וגם אפשרו קביעה כי מתחם הסבירות העומד לרשותן של הרשויות רחב או כמעט בלתי מוגבל במקרים אחרים.

בעשור השני של המאה ה־21 חל שינוי מסוים במגמה; כך למשל בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים שביטל החלטה של עיריית תל אביב להימנע מהכרה במוסד חינוך אנתרופוסופי במסגרת החינוך הממלכתי, בנימוק של "חוסר סבירות". בית המשפט העליון קבע כי הסוגיה שבנידון עוררה שאלות קשות, עמוקות ומורכבות. ואולם – ההכרעה בהן מסורה לשיקול דעתה של העירייה והעומד בראשה: "לא נבוא בנעליהם, לא נמיר את שיקול דעתם־שלהם בשיקול דעתנו־שלנו".

פסקי דין בולטים

עילת הסבירות בגרסתה המורחבת שימשה במספר פסקי דין שזכו לתהודה ציבורית רחבה, כיוון שעסקו בסוגיות ציבוריות ופוליטיות. בין התחומים שנעשה בהם שימוש רב בעילה היה בנוגע למינוים ופיטוריהם של אישי ציבור, ביקורת על רשויות התביעה ונושאים של זכויות הפרט.

מינויים ופיטורים

• בשנת 1993 קיבל בג"ץ את העתירה לביטול מינויו של איש השב"כ לשעבר יוסי גינוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. העותרים טענו כי התנהלותו של גינוסר בפרשת קו 300 ובפרשת עיזאת נאפסו מלמדת כי הוא חסר ”אותן תכונות מוסריות וערכיות הנדרשות מעובד ציבור בדרגה כה גבוהה”. לטענתם מינויו של גינוסר יפגע באמון הציבור בשלטון, ולכן דינו להתבטל מפאת חוסר סבירות. בית המשפט קיבל את טענת העותרים, והשופט ברק כתב בפסק הדין כי ”החלטת הממשלה פסולה היא. היא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני. הממשלה לא איזנה כראוי בין השיקולים הרלוואנטיים השונים. היא לא נתנה את המשקל הראוי לנזק שייגרם לשירות הציבורי ממינויו של המשיב”.
• בשנת 1993 הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לחייב את ראש הממשלה יצחק רבין לפטר את השר אריה דרעי לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. השופטים קבעו פה אחד כי החלטתו של ראש הממשלה שלא לפטר את השר דרעי איננה סבירה וכי מחובתו לפטר את השר, אף שאין הוראה בחוק המחייבת את פיטוריו של שר שהוגש נגדו כתב אישום (הלכת דרעי־פנחסי). הנשיא שמגר כתב בפסק דינו כי ”העבירות המיוחסות לשר דרעי הן מפליגות בחומרתן, ואי-הפעלת הסמכות להעבירו מתפקידו עולה כדי אי-סבירות קיצוני.” בשל הפגיעה באמון הציבור במוסדות השלטון.
• ביום שניתן פסק הדין בעניינו של השר דרעי ניתן פסק דין מקביל בעניינו של סגן השר רפאל פנחסי, שגם נגדו הוגש כתב אישום. העותרים ביקשו לחייב את ראש הממשלה לפטר את פנחסי בשל כתב האישום, וגם היועץ המשפטי לממשלה דרש ממנו לעשות זאת. ראש הממשלה סירב ובית המשפט החליט פה אחד לחייבו לעשות זאת, גם כאן בשל הפגיעה באמון הציבור בשלטון.
• בשנת 1999 בג"ץ ביטל את העלאתו לדרגת אלוף של תא"ל ניר גלילי בנימוק שהוא לוקה בחוסר סבירות. מנגד אושר קידומו בתפקיד. זאת בנימוק שדרגה, שלא כמו תפקיד, היא עניין של סטטוס ואות הוקרה וגלילי אינו ראוי להוקרה בגלל מעשיו (התופעה של ניצול מיני על רקע יחסי מרות בין מפקדים וחיילות).
• בשנת 2007 פסל בג"ץ את החלטתו של שר התחבורה להאריך את כהונת יהושע שדה כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, עקב כך שהחלטתו לא סבירה באופן קיצוני על רקע עבירות משמעתיות עליהן הודה והורשע.
• בשנת 2008 היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הורה לממשלה שלא למנות את יואל לביא לתפקיד מנהל מִנהל מקרקעי ישראל, בטענה שהמינוי חורג ממתחם הסבירות, בשל העדר התאמה ערכית לתפקיד, לאור התבטאויות של לביא נגד הציבור הערבי. הוראתו של מזוז אושרה בבג"ץ.
• בג"ץ דרעי: ב־18 בינואר 2023 פסל בג"ץ, ברוב של עשרה שופטים מול אחד, את מינויו של המורשע בפלילים אריה דרעי (ש"ס) לשר בממשלת ישראל ה־37. שבעה מן השופטים נימקו את הפסילה בחוסר סבירות. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות נימקה: "דבק במינויו של דרעי פגם של חוסר סבירות קיצוני משום שהוא עומד בסתירה חמורה לעקרונות היסוד שמן הראוי כי ינחו את ראש הממשלה במינוי שרים".

רשויות התביעה

במספר מקרים פסל בג"ץ החלטות של גופי התביעה, בנימוק שהן אינן סבירות.

• בשנת 1989 ביטל בג"ץ את החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד לדין פלילי את אלוף משנה יהודה מאיר בשל מעורבותו בהכאתם של עצורים פלסטינים בימיה הראשונים של האינתיפאדה הראשונה. השופט דב לוין דן בנימוקיו של הפצ"ר ופסל את החלטתו כבלתי סבירה.
• בפסק הדין שניתן בשנת 1990 בעתירה נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שלא להעמיד לדין את בכירי מערכת הבנקאות בישראל שהיו מעורבים במשבר מניות הבנקים, צוין כי ”ככל שיקול־דעת שלטוני, גם שיקול־דעתו של תובע בהחלטה על העמדה לדין, צריך להיות סביר”. בית המשפט פסל את החלטת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי ”ההחלטה היא בלתי סבירה באופן מהותי ועל-כן נפגמת היא על-פי כללי תורת שיקול הדעת המינהלי”.
• בשנת 2009 פסק בג"ץ שהחלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי להעמיד לדין את המג"ד והחייל בפרשת הירי בנעלין בסעיף האשמה של התנהגות שאינה הולמת דינה להתבטל, מחמת חוסר סבירות קיצוני והורה להחזיר את העניין לפרקליט הצבאי הראשי שישקול להחמיר את סעיפי העבירות שבהם ראוי להאשים את המג"ד ואת החייל.
• בפסק דין שניתן בשנת 2020 הורה בג"ץ ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין משמעתי את הרב שמואל אליהו בגין התבטאויות הגזעניות והפוליטיות וקבע שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לא להעמידו לדין לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

זכויות הפרט

עילת הסבירות משמשת גם לפסילתן של החלטות מנהליות שיש בהן פגיעה בזכויות הפרט. דוגמאות:

• בשנת 2001 פסק בג"ץ שהחלטתו של שר הביטחון לאסור ביקורי הצלב האדום אצל מוסטפא דיראני ועבד אל־כרים עובייד לא סבירה והורה להתיר ביקור של הצלב האדום אצלם.
• בשנת 2001 נענה בג"ץ לבקשת משפחות הנופלים, וחייב את שר הביטחון לשנות את הכיתוב על מצבות הנופלים מהנוסח "נהרג בתאונת המסוקים בשאר יישוב" לנוסח "נהרג באסון המסוקים, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון" עקב כך ש"חורגת ההחלטה ממתחם הסבירות."
• בשנת 2007 בבג"ץ אדוארדו קבע בג"ץ שהחלטת שר הביטחון לא למגן את כיתות ד' ומעלה בבתי הספר במיגון מלא אלא רק בשיטת ה"מרחבים המוגנים" הינה החלטה שחורגת מ"מתחם הסבירות" והורה למדינה למגן את כל הכיתות הנבחרות במיגון מלא בבתי הספר בעוטף עזה ובשדרות ולא בשיטת "המרחבים המוגנים".
• בשנת 2014 פסק בית המשפט העליון שסירוב המועצה המקומית כפר ורדים להקים מקווה בתחומה לוקה באי־סבירות, מחמת פגיעתו בתושבות המקפידות על טבילה, ולכן על המועצה המקומית להקים מקווה.
• בשנת 2018 אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על כניסתם לישראל של כל 110 המשתתפים הפלסטינים בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני שכניסתם אושרה ביטחונית, ונימק את החלטתו: "זהו לא טקס זיכרון אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל". מארגני הטקס עתרו לבג"ץ, שקבע כי "החלטת השר לוקה בחוסר איזון ממשי ובחוסר סבירות" והתיר כניסת 90 פלסטינים לטקס בתנאי שאין לכך מניעה ביטחונית או פלילית.
• באותה שנה אסר שר הפנים אריה דרעי על לארה אל קסאם להיכנס לישראל עקב כך שהייתה פעילה בארגון שקרא לחרם על ישראל, בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה בגלל שהיא "חורגת באופן ברור ממתחם הסבירות".
• בשנת 2020 קבע בג"ץ שהחלטת שר הביטחון פנים ושר המשפטים לא לאשר את העברתו של יגאל מכלוף מתאילנד לישראל לשם נשיאת עונש המאסר שהושת עליו בתאילנד בארץ לא סבירה ולא מידתית, עקב כך פסל את החלטה וקבע להעבירו לישראל לשם נשיאת עונש המאסר.
• פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שהחלטתה של עיריית תל אביב-יפו שלא להכיר בבית ספר אנתרופוסופי כמוסד חינוך רשמי אינה סבירה ומפלה, ועל העירייה לאפשר בהקדם את הליך ההכרה הרשמי אל מול משרד החינוך. פסק הדין בוטל בערעור לבית המשפט העליון, בנימוק שאין בסיס משפטי לקביעה שהחלטת העירייה אינה סבירה.

שחרור על תנאי

במספר מקרים ביטל בית המשפט העליון החלטות על שחרור על-תנאי של ועדת שחרורים בעילה של אי־סבירות:

• השופט מישאל חשין ביטל את החלטת הוועדה הצבאית לשחרר את רמי דותן בעילת אי־סבירות.
• ההחלטה הראשונה על שחרורו של יורם שקולניק בוטלה על ידי בג"ץ בעילת אי־סבירות בטענה שהוועדה לא שקלה נכון את מסוכנותו של שקולניק. ההחלטה השנייה אושרה ברוב של ארבעה שופטים נגד דעתם החולקת של מישאל חשין, שלמה לוין ודורית ביניש שסברו שלא סביר לשחרר את מי שהורשע ברצח לאחר תקופת מאסר כה קצרה.

שינויים רטרואקטיבים או ללא הוראות מעבר מספיקות

אחד הנושאים בהם מוזכרת רבות עילת הסבירות היא החלטות ששינו את הקריטריונים של הרשות למפרע או ללא הוראת מעבר מספיקה להתארגנות. למשל:

• בפסק דין שפסל החלה של קריטריונים מחמירים יותר להכרה בתואר דוקטור מאוניברסיטה שמחוץ לישראל, על מי שכבר סיים את התואר וביקש בקשה להכרה לפני השינוי, הוזכרה עילת הסבירות יחד עם הפליה.
• בפסק דין שפסל החלה של שינויים במבחני התמיכה בתנועות נוער שפורסמה בספטמבר של שנת הפרסום, הוזכר חוסר סבירות ההחלטה יחד עם חריגה מסמכות.
• פרשת זילבר משנת 2022 פסל בג"ץ שינוי של הקריטריונים לסבסוד מעונות יום לפעוטות שהוחלו על אותה שנה, בנימוק "תקופת מעבר קצרה ... תהא בלתי מידתית ובלתי סבירה באופן קיצוני".

בתחום זה עברה הרטוריקה של השופטים שינוי עם השנים. בעוד בפסקי דין מוקדמים התייחסו השופטים לחוסר סמכות של הרשות לשנות כללים למפרע, בפסקי דין מאוחרים יותר התייחסו השופטים לחוסר הסבירות של שינוי למפרע. פסק הדין המוקדם ביותר המוזכר כמעניק לאזרח זכות להוראת מעבר ניתן בשנת 1972 ונקבע בו כי אין זה סביר לקבוע הוראה לפיה תפעול בית עסק מצריך רישיון, מבלי שמלווה לקביעה זו תקופת מעבר אשר מאפשרת לבתי העסק הקיימים להמשיך ולפעול במשך פרק זמן מסוים במקביל לניסיון בעליהם לקבל את הרישיון הדרוש (כך על פי תיאורו של השופט אלכס שטיין בפסק דין מ־2022).

בחקיקה

ב-11 ביולי 2023 עבר בקריאה ראשונה תיקון לחוק יסוד: השפיטה, לפיו בית המשפט לא ידון בעניין סבירות החלטותיהם של הממשלה, ראש הממשלה, השרים ונבחרי ציבור נוספים שיקבעו בחוק.

המחלוקת על עילת הסבירות

היבטים בעילת האי־סבירות נתונים במחלוקת. היא ספגה ביקורת לאורך השנים, במיוחד בגרסתה המורחבת מאז שנות ה־80, באקדמיה ובמערכת המשפט וכן מצידם של נבחרי ציבור, שראו בשימוש בה חריגה מתפקידו של בית המשפט לתפיסתם – שמירת החוק הקיים ולא יצירתו ועיצובו – וחדירה לתחום האחריות והסמכויות של הממשלה. לעומת המבקרים התייצבו משפטנים התומכים בשימוש בה; אלו נימקו את תמיכתם בשמירה על זכויות האדם והמנהל התקין.

בבית המשפט

תומכים בשימוש בעילת הסבירות

העמדה שהתקבלה על דעתם של רוב שופטי בג"ץ תמכה בהרחבת עילת הסבירות מעבר לשימוש המקורי שלה כביטוי לחריגה מסמכות; עמדתו המרחיבה עוד יותר של ברק, לא התקבלה.

השופטת אילה פרוקצ'יה כתבה על עילת הסבירות:

”על פי תפיסת המשפט המינהלי בדורות האחרונים משמשת עילת הסבירות מכשיר מרכזי וחיוני של הביקורת השיפוטית על המינהל, והיא ניצבת במוקד ההגנה על הפרט והציבור מפני שרירות השלטון. באמצעות עילה זו, נבחנת הרציונליות שבהחלטת המינהל כמושג נורמטיבי, ולצורך בחינה זו נקבעו אמות מידה שעל בית המשפט לבחון, קרי: האם נשקלו על ידי הרשות המינהלית מלוא השיקולים הרלוונטיים לעניין, והם בלבד, או שמא נשקלו שיקולים זרים וחיצוניים לעניין; שנית, האם הרשות ייחסה לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים את משקלו היחסי הראוי, והגיעה באמצעות שקילה זו לנקודת איזון המצויה במתחם הסבירות הנתון לה. מיתחם סבירות זה עשוי להשתנות מעניין לעניין, בהתאם לנתוניו ולמאפייניו של המקרה. בלא הבטחה כי החלטת המינהל תהא סבירה ורציונלית, צפויים הפרט והציבור להיפגע פגיעה קשה. אין די בקבלת החלטה מינהלית בסמכות ובתום לב. על ההחלטה להיות רציונלית ונבונה במסגרת מיתחם שיקול הדעת הנתון לרשות המוסמכת.”

מתנגדים לשימוש הנרחב בעילת הסבירות

בין מבקריה הבולטים של עילת הסבירות בבית המשפט העליון היו שני נשיאי בית המשפט: משה לנדוי ואשר גרוניס, וכן המשנה לנשיא מנחם אלון והשופטים צבי טל, נעם סולברג ואלכס שטיין. הם לא שללו את עצם השימוש בעילת הסבירות, אך ביקרו את אופן השימוש בה בבית המשפט החל משנות ה־80.

בפסק הדין בעניין ז'רז'בסקי התייחס השופט אלון לעמדתו המרחיבה של ברק בשאלת הסבירות, וכתב ”תפיסה מרחיקת לכת זו בדבר הנורמה של סבירות וקנה המידה המשפטי, הכול יכול, לבדיקת הסבירות, קשה היא בעיניי, ועם כל הכבוד, בלתי סבירה היא בעיניי ... ועדיין תמה אני, גם לאחר הדברים האמורים, מה, בסופו של דבר, בית המשפט כן בודק ומה בית המשפט אינו בודק בהיזקקו למבחן הסבירות ולמיתחם הסבירות. כיצד ניתן בכלל להבחין בין בדיקת "המשפטיות" של הפוליטיקה ועריכת מלחמה על-ידי בדיקת האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים ביניהם לבין בדיקת ההיגיון הפנימי, היעילות המעשית והתבונה שבהפקת לקחי מלחמה וקשירת יחסים דיפלומטיים. האם אין זו הבחנה סמאנטית גרידא, שאין לה כל משמעות תוכנית ומעשית?”.

בפסק הדין בעניין רמון ציין השופט גרוניס כי לעומת מומחיותו בענייני סמכות וכשלים פרוצדורליים ”אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות”. בדומה לכך סבר גם שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, שאמר על התערבות בית המשפט בניהול המדינה: ”השופטים לא נבחרו לשם זה. אין להם כל אחריות על זה. ...אין זה פלא שקוראים לזה דיקטטורה שיפוטית. שופט אינו יודע את המשמעות הכספית או התקציבית של ההחלטה ואינו יודע איך היא משפיעה על סדרי העדיפויות של המדינה. מובא לפניו מקרה אחד, הוא מתבונן בו במיקרוסקופ ומחליט, אבל אינו רואה את התמונה הגדולה. בית המשפט מתערב יותר מדי בניהול העניינים המקצועיים והמבצעיים של המדינה.”

השופט נעם סולברג כתב כי עילת הסבירות, כפי שהיא מיושמת, מהווה חדירה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המבצעת: ”קושי שעילת הסבירות המהותית מעוררת נעוץ בכך שהיא מסמיכה את בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי באופן גורף, גם ביחס להיבטים לא-משפטיים של שיקול הדעת... משמעות הדברים היא שכאשר בית המשפט בוחן החלטה מנהלית מעין זו, "הריהו בוחן סבירות מחוץ להקשר של נורמה משפטית, סבירות שאינה נוגעת לחוקיות האקט, אלא לתוכנו, וזאת בחריגה מן המשפט המינהלי המוכר". במילים אחרות, בית המשפט חורג מן התפקיד הטבעי שהוא נועד למלא, ובא בתחומה של הרשות המבצעת”. סולברג קרא לצמצם את עילת הסבירות, להשתמש בה כלפי דרג מקצועי בלבד, ולהימנע משימוש בה כלפי נבחרי ציבור. בכל הנוגע לפעולות מנהליות הפוגעות בזכויות האדם, הציע סולברג להגביר את השימוש בעילת המידתיות שתחליף את השימוש בעילת הסבירות.

השופט אלכס שטיין כתב בבג"ץ דרעי: ”הנני מתנגד להפעלתה של דוקטרינת הסבירות במתכונת שכיניתיה 'המשפט זה אני', במסגרתה בית המשפט מעמיד את איכות השיקולים אשר נשקלו על ידי הרשות עובר לקבלת החלטתה לבחינה מוסרית-ערכית משל עצמו. התערבות זו בשיקול הדעת המינהלי אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. לטעמי, דוקטרינת הסבירות מעמידה לרשותנו כלל שיורי”.

באקדמיה

תומכים בשימוש בעילת הסבירות

פרופסור מרגית כהן סבורה כי בית המשפט העליון משתמש בעילת הסבירות באופן מרוסן וזהיר. לשיטתה השימוש הרחב בישראל יותר מבבריטניה מוצדק, בשל היעדרה של ההשפעה האירופית על המשפט הישראלי, לעומת כפיפותה של מערכת המשפט הבריטית לבית הדין האירופי לזכויות אדם.

הרחבתה של עילת הסבירות אל מול שאלת איזון האינטרסים נומקה על ידי פרופ' איל זמיר כי ”אין שום יסוד עקרוני או פראקטי להבחין בין פסילתה של החלטה שהתקבלה תוך התעלמות משיקול חשוב כלשהו, ובין פסילתה כאשר אותו שיקול חשוב נלקח בחשבון, אלא שראוהו כשולי וחסר־חשיבות, ועקב כך לא פעלו כמתחייב הימנו”. לשיטתו, יש להצדיק את התערבותו של בית המשפט גם כשהרשות לא חורגת מהסמכות המוענקת לה בחוק בעובדה שהחוק נקבע, לרוב, באמצעות שימוש ברוב הקואליציוני וביוזמת הממשלה. כמו כן, בישראל חסרים אמצעי ביקורת והאפקטיביות של אילו הקיימים נמוכה. כנגד הטענה להיעדר מומחיות של בית המשפט בשאלת הסבירות אמר כי ”רק במקרים מעטים, בשאלות כלכליות, משקיות או מינהליות ספציפיות ביחס נדרש בית המשפט למומחיות טכנית, ובדרך כלל הפגמים והליקויים שעליהם קובלים ניתנים לביקורת בית המשפט אף ללא הירידה לפרטים הדורשים מומחיות”.

ד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כתב כי העילה ”נועדה למנוע החלטות שרירותיות לחלוטין מצד הרשות. היא לא נועדה להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול הדעת של בית המשפט. כמו כל עילות המשפט המנהלי (כללי הצדק הטבעי, ועילות כגון האיסור לשקול שיקולים זרים והחובה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים), היא נועדה לוודא שהרשות אינה חורגת מסמכותה לפי החוק, ופעולה בחוסר סבירות קיצוני, שהיא מתן משקל מופרז ביותר לשיקול מסוים על חשבון האחרים, חורגת מהסמכות בחוק”.

פרופ' יצחק זמיר יצא להגנת השימוש בעילת הסבירות, וציין שהיא נהוגה, אף בצורה נרחבת יותר, במדינות נוספות, בהן קנדה, הודו, אוסטרליה וארצות הברית. הוא הוסיף כי "בית המשפט העליון מפעיל את עילת הסבירות בזהירות רבה ובאיפוק מרבי, יותר מכל עילת ביקורת אחרת. הוא מצהיר שאינו פוסל החלטה שלטונית בעילת הסבירות אלא במקרה של אי־סבירות קיצונית, שאינה מתקבלת על דעתו של האדם הרגיל, ובפועל לא פסל בעילה זו אלא החלטות מעטות מאוד של גופים ממשלתיים."

מתנגדים לשימוש הנרחב בעילת הסבירות

שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, ביקר את הרחבתה של עילת הסבירות בידי ברק. לשיטתו של פרידמן, אין סיבה להניח כי הסבירות של שופטי בג"ץ עדיפה על זו של השרים, ודאי לא בתחומי מומחיותם ואחריותם. הצירוף בין העילה הכללית של חוסר סבירות, יחד עם ביטול הדרישה לזכות עמידה, יצרה לפי פרידמן מצב חדש שבו כל החלטה שלטונית נתונה למעשה לערעור בפני בית המשפט העליון. מצב זה גם הטיל חוסר ודאות קיצוני, שכן אין לדעת מה יחשוב השופט לחוסר סבירות המצדיק התערבות משפטית. התוצאה לדעת פרידמן היא ש”בית המשפט העליון איבד כמעט לחלוטין את היכולת להבחין בין עניינים שעליו לטפל בהם לבין עניינים שמחוץ לתחומו”. פרידמן ביקר גם את פסק הדין בעניין גינוסר שהסתמך על הטענה כי מינויו של גינוסר פוגע באמון הציבור בשלטון. הוא מציין כי אין כל ראיה לכך שמינוי זה אכן היה פוגע באמון הציבור, או שמאז החל בית המשפט לפקח על המינויים גדל אמון הציבור בשלטון. באופן פרדוקסלי, ככל שהגביר בית המשפט את מעורבותו במינויים של הממשלה נפגע אמון הציבור בו עצמו. בדומה לכך הזהירה המשפטנית מיכל שקד כי גמישותה של עילת הסבירות מעלה את החשש מפני הפיכתו של בית המשפט ל"מועצת אנשים חכמים".

פרופ' מנחם מאוטנר ביקר את התפתחות השימוש בעילת הסבירות בבג"ץ בקובעו כי ” באמצעות מבחן הסבירות המקצועית, תחת הכותרת של מבחן משפטי - סבירות - חודר בג"צ לתחום התפקידים של המנהל ולתחום הכישורים המקצועיים שבהם מצוידות רשויות המנהל, ובוחן היבטים של החלטות מנהליות שאין הוא אמור לבודקם ושאין הוא מצויד בכישורים לבודקם”. לשיטתו, ”בג"צ לעולם אינו אמור להפעיל ביקורת מהותית על פעולותיהן של רשויות המנהל. תפקידו לאתר את תחומי הפעולה שהדין קבע למוסדות ולבעלי תפקידים, ולקבוע אם הם פעלו בגדר תחום הסמכות שלהם או מחוצה לו”. הוא תיאר את הרחבתה של עילת הסבירות בשנות ה־80 כחלק מתהליך רחב של שינוי בתפיסתו העצמית של בית המשפט, מגורם חיצוני המפקח על חוקיות פעולות הממשל המופקד על ההכרעות הציבוריות, לגוף המתערב בתוכנן של הכרעות המערכת הפוליטית. לדבריו, בג"ץ השתמש בהגדרות ובמטבעות לשון שיצרו את הרושם שבהפעילו את מבחן הסבירות במובנו הרחב הוא מוסיף למלא את תפקידו הקלאסי כשומר הגבולות של המנהל, אף שבפועל נטל לעצמו סמכויות חדשות ובלתי מקובלות וחדר לתחום סמכויותיה של הרשות המבצעת. מאוטנר מציין גם את התהליכים הפוליטיים והתרבותיים שגיבשו מחנה משמעותי בציבור הישראלי שתמך בהעצמת סמכויותיו של בג"ץ ככוח נגד לשלטון הליכוד, במקביל לפיחות כולל במעמדה של המערכת הפוליטית.
עם זאת, הוא מתנגד לביטול עילת הסבירות לחלוטין, וסבור כי ”הבעיה אינה בסבירות, אלא בהפעלה האקטיביסטית שלה על ידי בית המשפט, למשל בדרך של כניסה לפוליטיקה”.

פרופ' רות גביזון ביקרה את פסקי הדין בעניין דרעי ופנחסי כיון שראתה בהם ”צעד דרמטי נוסף בכיוון של הכפפת המערכת השלטונית-פוליטית לביקורת שיפוטית”. בריאיון עימה אמרה ”אני גם לא חושבת שתפקיד בית המשפט להיות הסמכות המוסרית העליונה בחברה. לא לשם כך הוא מונה וגם לא ברור שיש לו המיומנות לכך”.

פרופ' יואב דותן נמנה עם מבקריה החריפים ביותר של עילת הסבירות במתכונתה הנוכחית. דותן מתאר את עילת הסבירות לאחר פסק הדין בעניין דפי זהב כסבירות של "אי הסכמה". לדעתו שימוש כזה בעילת הסבירות מעקר מתוכן את העיקרון שבית המשפט לא ישים את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעת הרשות, מה שבעצם סותר את הדרישה של המשפט המנהלי לריסון מצד בית המשפט. בראיון שנתן דותן, הוא אמר ביחס לעילת הסבירות: ”בעצם, בית המשפט הופך לממשלה שנייה שמפקחת על הממשלה הנבחרת, ובמקרים שאינם נוגעים בכלל לחירויות הפרט. כל העתירות של התנועה לאיכות השלטון לא עוסקות בחירויות הפרט, אלא בטענות שראוי לפעול אחרת מהממשלה”.
עם זאת, הוא סבור כי אין לבטל את השימוש בעילת הסבירות לחלוטין, ובוועדת חוק ומשפט ביקר את נוסח הצעת החוק לצמצומה.

פרופסור רונן שמיר מבקר את בית המשפט העליון על הרחבת הסמכות שלו, בין השאר באמצעות השימוש בעילת הסבירות כפי שהיא בעיני "הציבור הנאור" שבית המשפט תופס את עצמו כמייצגו. מאמרו "הפוליטיקה של הסבירות" (1994) הוא ניתוח סוציולוגי של פרקטיקת השיפוט המפעילה את מושג ה'סבירות' ולטענתו מדובר במנגנון רב עוצמה לעיצוב זהות קיבוצית ולקיבוע של אחרות . מצד אחד מצוי האדם הסביר, הנאור, האמון על ערכי המערב, על ליברליזם לדמוקרטיה. מצד שני מוצב האדם שנוהג ב'חוסר סבירות', כלומר על פי ערכים אחרים שכדי לשלול את הלגיטימיות שלהם אין צורך להכין ולפרשם על פי ההיסטוריה הקיבוצית והחברתית שלהם, וכדוגמה לנפגעי עילת הסבירות מביא את החברה החרדית והחברה הפלסטינית.

ראו גם

• אקטיביזם שיפוטי
• הפרדת הרשויות
• ביקורת שיפוטית
• חריגה מסמכות
• מידתיות

לקריאה נוספת

• משה לנדוי, על שפיטות וסבירות בדין המנהלי, עיוני משפט יד התשמ"ט.
• יובל אוזני, תורת הסבירות במשפט, הוצאת בורסי, 2012.

קישורים חיצוניים

• איל זמיר, ‏עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי, משפטים ‏יב, התשמ"ב
• רונן שמיר, ‏הפוליטיקה של הסבירות: שיקול־דעת ככוח שיפוטי, תיאוריה וביקורת 5, סתיו 1994
• מנחם מאוטנר, ‏הסבירות של הפוליטיקה, תיאוריה וביקורת 5, סתיו 1994
• נעם סולברג, ‏על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים, השילוח, 18 בפברואר 2020
• יואב דותן, ‏שני מושגים של ריסון - וסבירות, משפטים ‏נא, תשפ"ב
• עמיחי כהן, מהי עילת הסבירות? כל השאלות והתשובות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 20 ביוני 2023
• רונית לוין־שנור, תשובה לח״כ רוטמן: נקודות על עילת אי־הסבירות, באתר ערוץ 7, 25 ביוני 2023
• יצחק זמיר, ביטול עילת הסבירות נראה בלתי סביר באופן קיצוני, באתר הארץ, 29 ביוני 2023

• Jan Wouters and Sanderijn Duquet, The Principle of Reasonableness in Global Administrative Law, New York University School of Law, 2013

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.