חנוך פטישי – הבדלי גרסאות
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1 |
מ הסרת תבנית:אין תמונה משדה תמונה בתבנית, בערך בו יש הצגה אוטומטית של "אין תמונה"# |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{חייל |
{{חייל |
||
|תמונה= |
|||
|תמונה={{אין תמונה|גבר|יישור=מרכז}} |
|||
|נולד = [[17 במרץ]] [[1945]] |
|נולד = [[17 במרץ]] [[1945]] |
||
|נפטר = 2010 |
|נפטר = 2010 |
||
גרסה מ־15:13, 17 בפברואר 2017
תבנית:חייל חנוך פטישי (17 במרץ 1945 - 2010) היה טייס קרב בצה"ל, סופר ומראשוני יחידת 669 וטייסת 147. נולד בקיבוץ יגור להורים ניצולי שואה. התגייס לצה"ל בשנת 1964 ושירת כטייס קרב פעיל במשך 24 שנים.
שירותו הצבאי
פטישי התגייס לחיל האוויר בשנת 1964 וביולי 1966 סיים קורס טיס. הוא מילא תפקידים שונים בחיל כמדריך וטייס קרב, השתתף במלחמות ישראל ופיקד על יחידת 669.[1]
טייס קרב
נלחם במלחמת ששת הימים כטייס "אורגן" והשתתף בגיחות מבצעיות במלחמת ההתשה במסגרת טייסת 107 ("קורנס").[2] בהמשך עבר לטייסת "העמק" שהפעילה מטוסי ה"עיט" ולחם במסגרתה במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן עבר לתפקידי הדרכה שונים בקורס טיס, על מטוסי הפוגה והפייפר.
במהלך שירותו כמדריך בבית הספר לטיסה הדריך גם את שני אחיו הצעירים, אביהו ואיתמר פטישי, שהיו גם הם לטייסים בחיל. בהמשך הפך למפקד קורס מתקדם בבית הספר לטיסה ולטייס בטייסת העמק שהפעילה את מטוסי ה"עיט" בחיל האוויר.
תפקידים פיקודיים
בשנת 1975, לאחר שהשתתף בהקמתה של יחידה 669,[3] החליף את מפקדה הראשון, יורם שחר. היחידה, שהוקמה רק שנה קודם לכן, הייתה אז קטנה מאוד ופטישי היה צריך לבנות את תורת הלחימה של היחידה ותוכנית האימונים שלה כמעט מאפס. הוא פיתח את תורת החילוץ המוסק, הן בהיבט האנושי והן בהיבט כלי התעופה. לאחר מספר שנים מונה למפקד טייסת ולסגן מפקד בסיס חיל האוויר בחצרים.[2]
לאחר פרישתו מצה"ל
בשנת 1983 חזר ליגור, הקיבוץ בו נולד, יחד עם אשתו, אותה הכיר במהלך שירותו בחיל האויר, ועם ארבעת ילדיהם.[2] בשנת 1987 פרש משירות סדיר, בדרגת אלוף משנה.[4][1] עד 1990 המשיך לשרת במילואים כטייס וכמדריך בבית הספר לטיסה. לאחר פרישתו מצה"ל, לאחר 31 שנות שירות, הפך למפקד יחידה לאיתור נעדרים ולראש מחלקה במטה. בשנת 1991 נפטרה במפתיע אשתו, אילנה, וחנוך נשאר בקיבוץ יגור עם ארבעת ילדיו, בקרבת הוריו המבוגרים. בהמשך החזיק במספר תפקידים בקיבוץ יגור ובסביבתו, בהם מנהל פארק הכרמל.
ספריו
בשנת 2005 הוציא את ספרו "מחתרת במדים"[1][5] העוסק בתושבי ארץ ישראל ששירתו כחיילים בצבא הבריטי. הספר הוא למעשה הרחבה של התזה שהגיש בלימודי התואר השני. כמו כן , לאחר מחקר מקיף, כתב ספר נוסף העוסק באלוף מאיר זורע, אך עקב מותו הפתאומי לא הספיק להוציא אותו . הספר בשם " זרו- האלוף מאיר זורע- מפקד, איש אדמה, הומניסט " יצא בעזרת משפחתו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.[6][5] . ספריו מבטאים את משיכתו של פטישי למורשת צה"ל וארץ ישראל.
משפחתו
חנוך פטישי נפטר במפתיע בשנת 2010, בגיל 65. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, שישה נכדים, ושני אחים. אחיו, אביהו פטישי, הגיע לדרגת סגן אלוף כטייס בחיל האוויר וממשיך לטוס גם באזרחות, ואיתמר פטישי, שפרש מחיל האוויר בדרגת רב סרן על מנת להשקיע בחברות טכנולוגיות. השלושה היו שלישיית האחים הראשונה ששירתו כולם כטייסים בחיל האוויר.[7]
קישורים חיצוניים
- חנוך פטישי, באתר פני יגור
- חנוך פטישי - ביוגרפיה
- קלע לילה בתעלת סואץ, מאת חנוך פטישי
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 אבינעם מיסניקוב, מרקיע שחקים - אל"מ חנוך פטישי ז"ל
- ^ 1 2 3 חנוך פטישי - פני יגור
- ^ שי לוי, 40 שנה ל-669: סיפורה המרתק של יחידת העילית, 22 בדצמבר 2014
- ^ חנוך פטישי - ביוגרפיה
- ^ 1 2 הסופר חנוך פטישי
- ^ יגאל אייל, מאיר זורע - לוחם ללא חת, באתר "הארץ", 13 בפברואר 2014
- ^ נדב נוקד, טייסת הפטישים