עיתונות חרדית

עיתונות חרדית היא עיתונים, כתבי עת ואתרי חדשות המיועדים לציבורים חרדיים. העיתונות החרדית מופקת על ידי עיתונאים חרדים וכפופה לכללי צנזורה והוראות מרבנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונות חרדית החלה להתפתח באמצע המאה ה-19. במשך השנים נעשו ניסינות רבים לייסד עיתונים חרדיים, אולם רובם לא החזיקו מעמד לאורך שנים, ונסגרו עקב מלחמות העולם, העדר תקציב או התנכלות השלטונות^[1]^[2]^[3]. הראשונים שיזמו עיתונות חרדית היו הרב יעקב אטלינגר והרב ד"ר מאיר להמן בגרמניה, רבי יהושע רוקח בגליציה, ורבי אליהו עקיבא רבינוביץ' באימפריה הרוסית. רבי אברהם מרדכי אלתר תמך בעיתונים חרדים שקמו, ובעצמו יזם הקמה של כמה עיתונים בפולין.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט הבריטי הופיעה בארץ ישראל עיתונות חרדית מגוונת.

לאחר קום המדינה, העיתונות החרדית הייתה בדרך כלל עיתונות מפלגתית, כמו רוב העיתונות היומית בישראל בימים ההם, אולם בניגוד לרוב העיתונות כיום, ששינתה פניה, ממשיכים היומונים החרדיים להיות מפלגתיים גם כיום.

"המודיע" - הוקם בשנת 1950 על ידי "הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל" ומשמש כביטאון אגודת ישראל. עד 1985 היה היומון החרדי היחיד של כלל הציבור החרדי המזוהה עם אגודת ישראל. מזוהה כיום עם חסידות גור.
"דגלנו" - ירחון ששימש כביטאונה של צעירי אגודת ישראל, הופיע מ־1939 ועד ל־1998.
"שערים" - ביטאון פועלי אגודת ישראל. החל לצאת בשנת 1935 באופן בלתי סדיר. בשנת 1951 הפך ליומון עד 1981 ולאחר כך פעל במשך תקופה כשבועון עד לסגירתו.
"יתד נאמן" - הוקם ב-1985 על ידי הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי על רקע המתיחות באגודת ישראל בין החסידים לליטאים. מזוהה עם תנועת דגל התורה הליטאית. בשנת 2012 חל מהפך בשליטה בעיתון והוא עבר לשליטת נאמני הרב אהרן לייב שטיינמן.
"המחנה החרדי" - הוקם ב-1980 כביטאון חסידות בעלז.
"יום ליום" - הוקם בשנת 1993 כביטאון מפלגת ש"ס, תחילה כיומון ולאחר מכן כשבועון.
"הדרך" - הוקם בשנת 2017, לאחר החלפת בעלות בעיתון יום ליום, משמש היום כביטאון מפלגת ש"ס.
"העדה" - ביטאון העדה החרדית
"כפר חב"ד" - הוקם ב-1980 כביטאון חסידות חב"ד.
"בית משיח" - הוקם ב-1994, כביטאון הרשמי של הפלג המשיחי בחסידות חב"ד.
"המבשר" - הוקם ב-2009 על ידי מנחם פרוש ובנו מאיר. מזוהה עם סיעת שלומי אמוני ישראל באגודת ישראל.
"הפלס" - הוקם ב-2012 בחסותו של הרב שמואל אוירבך על ידי כמה מבכירי העיתון יתד נאמן לשעבר שפוטרו זמן קצר לפני כן על ידי אנשי הרב שטיינמן. מזוהה עם הפלג הירושלמי ומפלגת בני תורה.

בנוסף לעיתונות המפלגתית, בשנות ה-70 המאוחרות החלו להופיע גם שבועונים לא־מפלגתיים. הראשון היה צוהר שהוקם ב־1978 אך פשט את הרגל ונסגר בסוף 1982. ב־1983 הוקם עיתון לא מפלגתי חרדי חדש, "יום השישי", שבועון ומסחרי שהוקם ב-1983. לאחר פשיטת הרגל של המו"ל הוצא לאור תחת השם "ערב שבת". לאחר מכן חזרו עורכיו, יצחק נחשוני וישראל קצובר, לערוך את העיתון תחת השם "יום השישי" עד לסגירתו. שבועונים בולטים אחרים הם משפחה, בקהילה, שעה טובה, קו עיתונות דתית ומרכז העניינים.

רבנים וגורמים בממסד החרדי נאבקים בשבועונים החרדיים בנימוק שיש בהם לשון הרע ופתיחות מסוכנת^[4].

קיים גם שבועון בשם מרווה לצמא, שבו מדורי חינוך, השקפה סיפורי צדיקים וסיפורת לכל הגילאים ואין בו ידיעות חדשותיות ופרסומות, וכן עיתון ילדים בשם זרקור היוצא לאור מדי שבוע, ומכיל סיפורים, דברי הגות ודברי תורה, שירים, מדורי יצירה, חידונים ועוד. עיתונות בשפת היידיש שייכת ברובה לפלגי העדה החרדית, כגון "מעלות" "דאס אידישע ליכט", "דער אידישער שטראל".

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עיתונות חרדית בארצות הברית נפוצה ביידיש ובאנגלית.

ביידיש יוצא השבועון "דער איד" המזוהה עם חסידות סאטמאר. השבועון הוקם בשנת 1955 וכיום נשלט בידי חצר האדמו"ר רבי זלמן לייב טייטלבוים. עם התפצלותה של החסידות נוסף גם השבועון "דער בלאט" המזוהה עם הרב אהרן טייטלבוים. שניהם מאופיינים בקו אנטי ציוני. משנות ה-80 יוצא יתד-נאמן במהדורה שבועית באנגלית בעריכת פנחס (פיני) ליפשיץ. גם השבועון "משפחה" מוציא מהדורה באנגלית. משנת 2004 מוציא המודיע עיתון יומי באנגלית בעריכת רות ליכטנשטיין-לוין.^[5]

מטרת העיתונים החרדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתם המוצהרת של העיתונים החרדיים היא להוות אלטרנטיבה חרדית לעיתונות החילונית. כך, למשל, בישר העיתון "המבשר" על מטרתו:

... מן המפורסמות הוא שיסודו והתהוותו של 'עתון חרדי', הוא פרי תוצאה של 'בדיעבד', והופעתו של עתון לציבור החרדי אינה 'מטרה' כשלעצמה, אלא אך ורק 'אמצעי' אשר בדורות קדמונים לא היה צורך בכגון דא, כאשר יהודים עבדו את ה' בשמחה ובתמימות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והשתדלו לא לצאת מד' אמותיה של תורה ותפילה, ולא חשו צורך לשום עינם בדברים שחוץ לזמנם ולמקומם.
בדורות האחרונים, עם התפתחות עולם הדפוס ואחריו עולם התקשורת הכללי, מצאו רבותינו גדולי התורה והחסידות לחובה לקיים מקרא שכתוב: "ויגזל את החנית מיד המצרי" ולייסד כלי תקשורת המתנהלים על פי רוח התורה ומצוותיה, למען אשר לא יגיעו הרוחות העזות הנושבות ברחוב אל תוך ביתו של הירא והשלם.
מול כלי התקשורת המפותחים והמשוכללים הנמצאים בצד השני, מול גל המידע והאינפורמציה הבלתי מבוקרת הזורם באשדות אדירים מכל עבר, שומה עלינו לדאוג לקיומם של כלי תקשורת הנאמנים לה' ולתורתו, שיספקו את הצורך במידע חדשותי וקהילתי לציבור הנזקק לכך, באופן ראוי, רהוט, נקי ומכובד...

— "לדרכו של עיתון", המבשר, 14 בינואר 2009

מאפייני העיתונות החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צנזורה בעיתונות החרדית: המודעה התחתונה פורסמה ב"המבשר" בטקסט המקורי. המודעה העליונה פורסמה ב"המודיע", שם התחלפו המורים והמורות למונח הרשמי עובדי הוראה, והפוני של הילד קוצץ.

העיתונות החרדית שונה במאפייניה משאר העיתונות בארץ. ראשית, מרבית העיתונים החרדיים מזוהים עם זרם מסוים בציבור החרדי, ואינם טוענים לנייטרליות או להיעדר משוא פנים. ידיעות עיתונאיות ומאמרים "פובלציסטיים" (במשמעות הישנה של המושג) מוצגים בצורה התואמת את המסרים שמנהיגי הזרם רוצים להעביר לציבור הקוראים ותוקפים בדרך כלל את החילונים ואת תרבות המערב.

העיתונות החרדית מעסיקה גם "משגיחים", שתפקידם לנטר את המידע ולצנזר מתוכו מינוחים או נושאים אשר חורגים מה"קו" שנקבע על ידי הרבנים. כך למשל:

לא מופיעים בעיתונות החרדית דיווחים על נושאים הקשורים לתרבות הפופולרית (מפורסמים, ספורט, בידור, תרבות) או התרבות הגבוהה הלא-חרדית (ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית וכיוצא באלה). דיווחים שכן נכתבים על התרבות הלא-חרדית מתמקדים בדרך כלל בהיבטיה השליליים: (חילול שבת, אכילת לא-כשר, עבריינות וכו') או במאמרים פובליציסטיים הלועגים לתרבות הלא-חרדית.
מקרי פשיעה פליליים כמו מעשי שוד וגנבה מוזכרים במקרים חריגים בלבד. כמו כן נמנעים מדיווח על אלימות מינית.
לא מופיעות בה תמונות או איורים של נשים. דוגמה קיצונית לכך היא הגרסה המעובדת של תמונת ממשלת ישראל ה-34, שבחלק מאמצעי התקשורת החרדיים הוסרו ממנה פני השׂרות, ובאחרים היא לא פורסמה.^[6] לעיתים אף נמנעים מלהשתמש במילה "אישה", וכך הוועדה לקידום מעמד האישה נקראה בעיתון "המודיע" בשם "הוועדה לקידום מעמד".^[7]
שמן הפרטי של נשים הכותבות בעיתון מופיע בחלק מהעיתונים כאות ראשונה בלבד. הן גברים והן נשים כותבים פעמים רבות בשמות עט, אולם בין הגברים הכותבים בשמם האמיתי מופיע בדרך כלל השם הפרטי במלואו.
העיתונים נמנעים מאזכור כל דבר הקשור למין אפילו בעקיפין (סרטן השד למשל נקרא "סרטן נשים"). דיווחים חדשותיים הקשורים למין מועלמים או מעורפלים. כך למשל בפרשת מוניקה לווינסקי דווח רק אלמנט עדות השקר של ביל קלינטון, ומצעד הגאווה בירושלים נקרא בשם הקוד "אירוע תועבה חמור".
מערכות העיתונים מצנזרות פרסומות בלתי צנועות ועובדות רק עם פרסומאים שמכירים את ההוראות של הוועדות הרוחניות.

אתרי אינטרנט חרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עליית הפופולריות אצל האינטרנט בקרב הציבור החרדי החלו החל מהעשור הראשון למאה ה-21 עלייתם של אתרי אינטרנט חרדים, הפופולרים שבהם אלו כיכר השבת, ובחדרי חרדים. אליהם נוספים גם חרדים10, ו-JDN (ראשי תיבות של Jewish Daily News). הכתבים העורכים והגולשים באותם אתרים הם שייכים למגזרים פתוחים יחסית בחברה החרדית ובהתאם אתרי האינטרנט החרדים יעסקו בנושאים שלא יופיעו בעיתונים החרדים המגזריים: כמו תרבות, ספורט ופנאי. אך בעיקר יפרסמו תחקירים וידיעות שלא יהיו מקובלים בעיתונות המגזרית המודפסת. כמו למשל ביקורת על תנאי הקבלה לבתי ספר חרדים, ידיעות (לעיתים בעלי אופי רכילותי) על חייהם האישיים של בכירי המגזר החרדי ומשפחותיהם, שחיתות בתוך המגזר החרדי וביקורת על התנהלות פוליטיקאים חרדים. אך עדיין הקו שלהם יהיה שמרני מאתרי החדשות הכלליים. בחלקם לא יופיעו תמונות נשים, ולא תופיע ביקורת על הרבנים עצמם. במיוחד שכמדובר בגדולי הדור ובאדמו"רים^[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף פונד, מתווי דרכים: עיתונות אגודת ישראל, בני ברק: הקבוץ המאוחד, תש"ע, 2010
חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 249–254.
יוסף פונד, דגל לקטנים: עיתונות הילדים של אגודת ישראל, ירושלים: כרמל, 2021