גשר ליונס גייט
 | |
| גשר ליונס גייט מצידו הדרומי בסטנלי פארק | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
גשר תלוי, גשר  |
| מיקום | ונקובר, קולומביה הבריטית |
| מדינה |
 קנדה |
| בעלים | פרובינציית קולומביה הבריטית |
| מפעיל | משרד התחבורה של קולומביה הבריטית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 31 במרץ 1937 – 14 בנובמבר 1938 (שנה) |
| תאריך פתיחה רשמי |
14 בנובמבר 1938 |
| מבנה | גשר תלוי |
| חומרי בנייה | בטון ופלדה |
| אדריכל | Monsarrat and Pratley |
| מידות | |
| אורך | 1,823 מטר |
| גובה | 111 מטר |
| מידע טכני | |
| מִפְתָּח מרבי | 473 מטרים |
| מסלולים | הולכי רגל ואופניים |
| נתיבים | 3 נתיבים של הדרך המהירה 1A/99 |
| מידע נוסף | חוצה את מפרצון בורארד (Burrard Inlet) |
| קואורדינטות | 49°18′55″N 123°08′18″W / 49.315278°N 123.138333°W |
|
(למפת קולומביה הבריטית רגילה)   גשר ליונס גייט | |
  | |
גשר ליונס גייט (באנגלית: Lions Gate Bridge, בתרגום מילולי לעברית: גשר שער האריות) המוכר גם בשמו הרשמי גשר המיצר הראשון (באנגלית: First Narrows Bridge)[1] הוא גשר תלוי משנת 1938 החוצה את מפרצון בורארד (Burrard Inlet) ומחבר בין העיר ונקובר לחוף הצפוני המשויך למחוז המוניציפלי של צפון ונקובר, מחוז צפון ונקובר ומחוז וסט ונקובר. המונח "שער האריות" מתייחס לזוג פסגות הרים צפונית לוונקובר. כיוונם הכללי של פסגות ההרים הוא ככיוון התנועה הנוסעת צפונה על הגשר. זוג פסלי אריות מבטון יצוק, שתוכננו על ידי הפסל צ'ארלס מארגה, הונחו משני צידי הגישה הדרומית לגשר בינואר 1939[2].
אורכו הכולל של הגשר, כולל הגשר הצפוני, הוא 1,823 מטרים. אורך רמפות הגישה הוא 1,517.3 מטרים, המפתח המרבי הוא 473 מטרים, גובה המגדל 111 מטרים והגבריט (הגובה הנקי מפני הים לתחתית המסעה, המאפשר מעבר ספינות) שלו הוא 61 מטרים. נקודת פרוספקט בסטנלי פארק יוצרת את הקצה הדרומי הגבוה של הגשר, אבל הקרקע הנמוכה בגדה הצפונית דרשה את בניית הרמפה הארוכה הנתמכת על קשתות.
לגשר יש שלושה נתיבים הניתנים לשינוי כיוון התנועה, השימוש בהם מסומן על ידי רמזורים. למעשה, בנתיב המרכזי משתנה כיוון התנועה כדי להתאים לדפוסי תנועה במהלך כל שעות היממה. נפח התנועה על הגשר הוא כ-60,000-70,000 כלי רכב ליום. חל איסור נסיעה למשאיות שמשקלן עולה על 13 טון, כמו גם כלי רכב המשתמשים בצמיגים משובצים לשלג. הגשר הוא חלק מהדרכים הראשיות 99 ו-A1 של קולומביה הבריטית.
ב-24 במרץ 2005, הוכרז גשר ליונס גייט כאתר היסטורי לאומי של קנדה[3].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1890, בוני הגשרים ראו כי ניתן לבנות גשר על פני "המיצר הראשון". היו שטענו כנגד בנייתו, מאחר שחשבו שהוא יהרוס את סטנלי פארק או יגרום לבעיות עתידיות בתנועת הספינות בנמל הסואן ובהגדלת הקיבולת העתידית, או שייפגע בהכנסות של גשר המיצר השני - גשר רכבות מתרומם. עם זאת, רבים ראו בו כהכרחי עבור המשך הפיתוח של החוף הצפוני והרגישו כי ניתן יהי להתגבר על בעיות אלה. ההחלטה הועברה לציבור הבוחרים של ונקובר בשנת 1927, אך תוצאות המשאל הראשון שללו את רעיון בניית הגשר ובנייתו נדחתה לזמן מה בעקבות כך.
לאלפרד ג'יימס טולה טיילור, שהיה חלק מהצעה זו והחזיק בבעלות על הזיכיון המחוזי לבנות את הגשר, לא היה את המימון הנדרש לרכישת השטחים הגדולים שנדרשו במחוות צפון ונקובר ווסט ונקובר. אולם, הוא הצליח לשכנע את משפחת גינס האירית לרכוש קרקעות על החוף הצפוני של מפרצון בורארד. הם רכשו 19,020 דונם מאדמות ווסט ונקובר בהרים דרך הסינדיקט שנקרא בריטיש פסיפיק נכסים בע"מ.
ב-13 בדצמבר 1933 נערך משאל-ציבורי שני והפעם הוא הועבר התומכים זכו ברוב של 67%. לאחר משא ומתן עם הממשלה הפדרלית, הוענק האישור לבנייה שכלל את הדרישה לכך שהחומרים והפועלים יהיו מקומיים ככל הניתן, במטרה לספק תעסוקה מקומית בתקופת השפל הגדול. חוק עזר עירוני משנת 1933, כלל הוראה הקובעת כי "לא יועסק אדם אסיאתי במפעלים או בעבודות אחרות"[4].
הגשר תוכנן על ידי משרד האדריכלים מהעיר מונטריאול, מונסראט ופרטלי, שתכנן מאוחר יותר גם את גשר אנגוס מקדונלד בהליפקס, נובה סקוטיה בצורה דומה. חברות אחרות המעורבות בבניית הגשר כוללות: ווסטר סוואן הנדסה, פארסונס ברינקרהוף קוויד & דאגלס, רואן וויליאמס דייוויס & אירווין בע"מ, קנרון וסטרן קונסטרוקטורס וחברת דומיניון ברידג', חברת גשרים אמריקאית[5].
הבנייה החלה ב-31 במרץ 1937. לאחר שנה וחצי ובעלות של 5,873,837.17 דולר קנדי (במונחים כלכליים של אותה תקופה), הוא נפתח לתנועה ב-14 בנובמבר 1938. ב-29 במאי 1939, התקיים טקס הפתיחה הרשמי במעמד המלך ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת, שהגיעו לביקור מלכותי בקנדה. אגרה של 25 סנט נגבתה עבור כל מכונית. ב-20 בינואר 1955 מכרה משפחת גינס את הגשר לפרובינציית קולומביה הבריטית ב-5,959,060 דולר אמריקאי, וב-1 באפריל 1963 בוטלה האגרה. הגשר החדש שנבנה היה שונה מן התצורה הנוכחית של הגשר ובמקור היו רק שני נתיבים. בעקבות זאת, כצפוי, אוכלוסיית ווסט ונקובר גדלה בעקבות החיבור החדש. לכן, כדי להתאים אותו לאוכלוסייה הגדלה, חולק הגשר לשלושה נתיבים כאשר הנתיב האמצעי מחליף את כיוונו בהתאם לנפחי התנועה המשנים לאורך היממה. בסופו של דבר הותקנו אותות בקרה על הנתיבים הראשיים, המאפשרים לתנועה בנתיב המרכזי להיות מכוונת לשני הכיוונים, וכן להקל על מעבר של רכבי חירום על ידי סגירת הנתיב המרכזי.
ב-1975 הוחלפה המסעה של הגשר הצפוני המדרדר במסעת פלדה קלה, רחבה וחזקה יותר, עם נתיבים רחבים יותר. ביצוע ההחלפה נעשה במקטעים קטנים. בכל פעם, קטע אחד ישן הורד מהגשר והועלה במקומו מקטע חדש במקומו.
.jpg)
ב-1986 רכשה משפחת גינס, כמתנה לוונקובר, אורות דקורטיביים שהופכים אותו לנקודת ציון לילית ייחודית. ביולי 2009, הוחלפה מערכת התאורה של הגשר מנורות אדי כספית של 100 ואט לנורות LED חדשות. החלפת הנורות הפחיתה את צריכת החשמל של תאורת הגשר ב-90 אחוזים וחוסכת למחוז כ-30,000 דולר אמריקאי בשנה בעלויות אנרגיה ותחזוקה. העלות המשוערת של ההחלפה הייתה כ-150,000 דולר אמריקאי, ששולמו על ידי המשרד הממשלתי ו-B.C. Hydro. "זמן ההחלפה הממוצע של אחת מנורות האור המסורתיות היה כ-72 שעות", אמר השר ג'ף נייט. עם נורות LED החדשות, שתוכננו לפעול כ-12 שנים, יכול לחלוף עשור בטרם צוות העבודה יקרא לבצע החלפה של נורה.
עד שנות התשעים של המאה ה-20, הגיע זמנו של הגשר להשתדרג ואף לבצע בו החלפה נרחבת של רכיבים. מספר הצעות שונות שהוצעו כללו בניית גשר חדש ליד הגשר הקיים, בניית מנהרה ממרכז העיר ונקובר לחוף הצפוני, או הכפלת הגשר הקיים. עם זאת, אף אחת מן ההצעות לא יכלה לגבור על ההתנגדויות מצד עיריית ונקובר בהגדלת התנועה למרכז העיר ואת חוסר הרצון של המחוז להשקיע משאבים גדולים בפרויקט. בסופו של דבר הוחלט לשדרג את הגשר הקיים מבלי להוסיף נתיבים חדשים.
הכביש אופיין בנתיבים ברוחב של 2.84 מטר והמדרכות היו בלתי הולמות להולכי רגל ורוכבי אופניים. כתוצאה מכך הוחלפה המסעה של הגשר בשנים 2000 ו-2001. כמו בפעם הקודמת, המסעה הישנה הורדה במקטעים והחדשה הועלתה למקומה וחוברה למקטע החדש שלפניה. השדרוג מאפשר מעבר שני הולכי הרגל בחלק החיצוני של הגשר ונתיבי הכביש הורחבו ל-3.6 מטרים כל אחד. המדרכות החדשות הן גם רחבות יותר, 2.7 מטרים כל אחת במקום 1.2 מטרים. כמו כן, אלמנטים מבניים עיקריים הועברו מתחת למסעת הגשר ובכך נותנים מראה הרבה יותר פתוח. הסעה התלויה כולה הוחלפה עם מעט או ללא הפרעה לתנועה בשעות היום[6].
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
גשר ליונס גייט בשקיעה (2013) -
גשר ליונס גייט מכיוון הדאון טאון ונקובר -
גשר ליונס גייט - מבט מסטנלי פארק -
החלפת המסעה בגשר ליונס גייט, כפי שצולם ב-22 באפריל 2001 -
-
גשר האריות גשר והנמל מקומת התצפית של מגדל סייפרס, דצמבר 2012 -
גשר האריות גשר מסטנלי פארק (2013)
.jpg){kind=small}
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1938 film about the construction of the bridge
- Building a Vancouver Icon: The Lions Gate Bridge — the construction of the Lions Gate Bridge (illustrated with many photographs)
- Bridges of Greater Vancouver
- Lions' Gate Bridge at Structurae
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ BC Laws — Transportation Act — Provincial Public Undertakings Regulation
- ^ Davis, Chuck. "Charles Marega". The Chuck Davis History of Metropolitan Vancouver. Harbour Publishing. Retrieved 2 April 2014.
- ^ Lions Gate Bridge National Historic Site of Canada. Canadian Register of Historic Places. Retrieved 22 January 2012.
- ^ Hopper, Tristan (16 May 2014). "B.C. property titles bear reminders of a time when race-based covenants kept neighbourhoods white". National Post.
- ^ "Lions Gate Bridge" Emporis.com. Retrieved 8 March 2007.
- ^ Lions' Gate Suspension Bridge; Design of the Suspended Structure Replacement Archived June 4, 2009, at the Wayback Machine.