אמיל נולדה
 | |
| לידה |
7 באוגוסט 1867 נולדה, דנמרק  |
|---|---|
| פטירה |
13 באפריל 1956 (בגיל 88) Seebüll, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| שם לידה |
Hans Emil Hansen |
| מקום קבורה |
Nolde Museum Seebüll |
| לאום |
דנים |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה | ציור, תחריט פיסול |
| זרם באמנות | אקספרסיוניזם |
| הושפע על ידי | וינסנט ואן גוך |
| פרסים והוקרה |
Culture and Science Award of the City of Kiel (1952) אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קיל |
| בן או בת זוג |
Ada Vilstrup |
| חתימה |
 |
|
www | |
  | |
אמיל נולדה (בגרמנית: Emil Nolde; 7 באוגוסט 1867 – 15 באפריל 1956) היה צייר ואמן הדפס, מראשוני האקספרסיוניסטים, חבר ב"גשר", ואחד מציירי השמן וצבעי המים הראשונים של ראשית המאה העשרים שחקרו צבע.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמיל נולדה, נולד בשם אמיל הנסן, ליד העיירה נולדה, על גבול גרמניה דנמרק. הוא גדל בחווה, להורים פרוטסטנטים אדוקים, ממוצא פריזי ודני. ב־1904 החל לחתום על ציוריו בשם אמיל נולדה.
בין השנים 1884 - 1891 למד נגרות ואיור בפלנסבורג, ועבד במפעלים לרהיטים בבגרותו. הידע המקצועי שלו התבטא בהבנת החומר ותכונותיו. הקווים והצורות הן בחיתוכי העץ והן בציוריו, משדרים לצופה סוג מסוים של אלימות – לעיתים כבושה, לעיתים מתפרצת.
נולדה החל את למדיו באקדמיה לאמנויות של קרלוסהה ב-1889.[1][2] בשנת 1898 הוא לא התקבל לאקדמיה לאמנויות יפות במינכן, ובשלוש השנים הבאות השתתף בשיעורי ציור פרטיים אצל פרידריך פהר.[2] בפריס נולדה למד באקדמיה ז'וליאן והכיר את הסצנה האימפרסיוניסטית העכשווית שהייתה פופולרית בתקופה זו. שם התוודע לציוריו של ואן גוך[3] והושפע מסגנונו האגרסיבי, ובעיקר מצבעיו. השימוש האגרסיבי בצבעים החמים, גרם לציוריו של ואן גוך להפוך לצבעוניות ולמרקם מעובה שיצר תחושה של תבליט. הצבע אצלו ביטא רגשות ותחושות.
נולדה התחתן עם השחקנית הדנית עדה וילסטרפ בשנת 1902 ועבר לברלין, שם פגש את האספן גוסטב שיפלר ואת האמן קארל שמידט-רוטלוף שתמכו ביצירתו בהמשך חייו. מאותה שנה הוא שינה את שם משפחתו מהנסן לנולדה.
לאחר שפרש מהאקדמיה וביקר בפריז, נסע נולדה לאי אלסן שבים הצפוני, שם התגורר בקרב האיכרים שאורח חייהם הפשוט תאם את תפיסתו האנטי בורגנית.
סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה דגל באינדיבידואליזם – קודם לכן, מעולם לא השתייך לארגון או קבוצה. התבודדותו באלסן תרמה לייחודה של יצירתו האקספרסיבית בכמה תחומים:
- עיסוק בתכנים דתיים (שלא אפיין אמנים בני זמנו)
- יצירת קשר הדוק בין סגנון לתוכן, בעיקר בחיתוכי העץ
- הסקת מסקנות ייחודיות מהאומנות הפרימיטיבית
הוא הצטרף לתקופה קצרה לקבוצת "הגשר"' קבוצה של אמנים שהתנגדו למסורת האקדמית וקראו תיגר על סגנון החיים והאמנות שהיו שכיחים בגרמניה בתחילת המאה ה-20, ובקיץ 1907 נולדה עזב את הקבוצה בעקבות תחושתו שפער הגילים בינו לבינם וגישתם השונה לאמנות, מעיקים עליו ואינם מאפשרים לו לצייר כרצונו.
שנת 1909 הייתה שנת מפנה ביצירתו של נולדה, אז החל לעסוק בנושאים דתיים. "הסעודה האחרונה" נחשב לציורו הדתי הראשון. את הצורך שלו להתבטא באמצעות נושאים דתיים, נימק נולדה בתשוקתו הבלתי נשלטת להציג את מעמקי הרוחניות שבדת ובכוחה המשחרר. עיסוקו בנושאים דתיים, העיד על חיפוש חסר מנוח אחר אמונה חדשה, על הצורך במציאת מענה לבעיותיו של האמן המתמודד יום-יום עם ספקות כבירים.
ב־1910 החל נולדה לעסוק ברישומים על פי יצירות שראה במוזיאון האתנוגרפי. הוא התרשם עמוקות מהאופי האקספרסיבי והאקזוטי של יצירות האמנות הפרימיטיבית, שמצא בהן צורות הדומות לשלו – חסרות עידון וסגנוּן. במקביל לציוריו הדתיים המשיך נולדה לעסוק בחיתוכי עץ ובהדפסים, אף הם בתכנים דתיים.
"הנביא", 1912, הוא חיתוך עץ המביע עוצמה רבה, למרות ממדיו הקטנים. החיתוך מציג ראש של גבר, שכמו מסיכה, צף בתוך מסגרת ההדפס. חלקים גדולים ממנו צבועים בשחור, וכך הם מבליטים את החלקים הנותרים – הלבנים, המשמשים הן כקווי המתאר של פני הדמות והן כפיזיונומיה של הדמות המתוארת.
החלקים הלבנים ממוקמים במרכז ההדפס ונשברים בקווים שחורים מעובים. ההבלטה של עצמות הלחיים, האישון, השפה התחתונה והמצח הגבוה והמשופע יוצרים אפקט סמלי, המזוהה באורח מסורתי עם דמות הנביא.[4]
בשנת 1910 הגיש נולדה יצירה זו תערוכה של קבוצת Berlin Secession, ארגון של אמנים עצמאיים שהוקם בתחילת המאה בתגובה לשמרנות הממסד האקדמי. נולדה הצטרף לארגון שנתיים קודם לכן. אולם עבודתו פנטקוסט, יחד עם יצירות של אמנים אקספרסיוניסטים אחרים, נדחו. נולדה נטר טינה אישית נגד נשיא הסשנס, מקס ליברמן. בהמשך שלח נולדה מכתב מכפיש לליברמן, דבר שהוביל לסילקו מ-Berlin Secession.[4]
בשנים 12–1911 יצר נולדה את יצירתו הידועה ביותר "חיי ישו" שכללה תשעה חלקים.[5]
בעת המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השלושים הצטרף נולדה לסניף הדני של המפלגה הנאצית אך לא היה פעיל והביע את דעותיו בפומבי.[6] ב-9 בנובמבר 1933 השתתף נולדה באירוע לציון עשור לפּוּטש במרתף הבירה במטרה לפגוש את היטלר ולהתחבר לדרגים הגבוהים במפלגה הנאצית. אמנם, הוא לא צייר בסגנון ההיפר-ריאליסטי שהיטלר העדיף אך הוא קיווה לקבל מעמד בזירת האמנות החדשה. ניסיונותיו של נולדה להתחבב עם המשטר הנאצי לא התקדמו כמתוכנן. גבלס לא מרוצה מהסגנון האקספרסיוניסטי שלו.[7] לאחר שאמנותו של נולדה הוגדרה כמנוונת הוא כתב ב-1938 מכתב כעוס לגבלס: "כשה[מפלגה] הלאומית-סוציאליסטית מתייגת אותי ואת אמנותי כ"מנוונת" ו"מושחתת" אני מרגיש שזו אי הבנה עמוקה. האמנות שלי היא גרמנית, חזקה, חסונה וכנה.[8]
יצירתו 'חיי ישו' הייתה היצירה שפתחה את התערוכה אמנות מנוונת שהנאצים הציגו בשנת 1937. בעקבות התערוכה הוחרמו כל ציוריו שלא בידו הפרטית וחלקם נמכרו במכירה פומבית בשווייץ. שלא כמו רוב האמנים בני דורו, נולדה לא היגר על אף שהייתה לו אזרחות דנית והיה יכול לעזוב את גרמניה. נראה שהוא קיווה להתקבל על ידי השלטות אמן גרמני ראוי. אולם ב־23 באוגוסט 1941 נולדה קיבל מכתב הדחה מלשכת הרייך לאמנויות בשל חוסר אמינות ונאסר עליו ליצור אמנות וכן נאסר עליו למכור עבודות או להציג אותן.[2] מכתב ההדחה היה חתום על ידי אדולף ציגלר.[9] סוגיה זו מצאה את ביטויה בדמותו של הצייר מקס לודביג ננסן, מגיבורי הספר השיעור בגרמנית של הסופר הגרמני זיגפריד לנץ.[דרוש מקור] אולם למרות האיסור נולדה המשיך לצייר. נולדה החל בהכנת סדרת ציורי אקוורל בפורמט קטן. הסדרה כונתה על ידו 'תמונות לא מצוירות',[10] והיא כללה כאלף ושלוש מאות ציורים שצוירו בהסתר בסטודיו, חלק מהיצרות תורגמו לציורי שמן בעשור שבין תום מלחמת העולם השנייה למותו של נולדה בגיל 89.[11]
ב־15 בפברואר 1944 פצצות הרסו את דירתו של נולדה בברלין; כ -3,000 עבודות אמנות, ציורים בצבעי מים ורישומים עלו באש. בדירה היו יצירות של פול קלה, וסילי קנדינסקי, אוסקר קוקושקה, ליונל פיינרר וארנסט ג'וזפסון שגם הם הושמדו.[2]
אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המלחמה התעלמו, לעיתים קרובות, מתמיכותו של נולדה במפלגה הנאצית, והוא נזכר יותר כקורבן של הנאצים ולא כמשתף פעולה. גם לאחר מותו, הקרן שהוקמה לניהול עיזבונו, הדגישה את היותו של נולדה קורבן והסתירה את תמיכתו בנאצים. רק בשעה שההיסטוריון, כריסטיאן רינג, קיבל לידיו את ניהול הקרן בשנת 2013 השתנה היחס. בשנת 2016 שנעשו פרשנויות שגויות ולא מהימנות לביוגרפיה של נולדה.[12]
עבודותיו של נלודה הוצגו בישראל מספר פעמים, ב־1959[13] בתערוכה בבצלאל בשם האכספרסיוניסטים וב-1965 הוצגו מספר עבודת שלו במוזיאון ישראל.[14] עברו לא הוזכר בעיתונות שסיקרה את התערכות. ב-2019 הוצגה תערוכה רטרספקטיבית בהמבורגר באנהוף של עבודתיו של נולדה. סביב התערוכה התפתח דיון ציבורי בנוגע לעברו של נולדה על אף שתמך במפלגה הנאצית אך עבודותיו הוצגו בתערוכה אמנות מנוונת והוא הוקע מהמפלגה.[4][12]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אמיל נולדה
קתרין היקלי, הניו יורק טיימס, האמן שעשה הכל כדי להסתיר את עברו הנאצי, באתר הארץ, 14 באפריל 2019- אמיל נולדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Elger, Dietmar., Expressionism : a revolution in German art, Köln: Taschen, 2007, עמ' 254
- ^ 1 2 3 4 Emil Nolde - Biography and Offers - Buy and Sell, www.kettererkunst.com
- ^ Emil Nolde, COLLECTION ONLINE: Guggenheim Museum (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Schwabsky, Barry (2019-09-19). "How Should We Remember the Art of Emil Nolde?" (באנגלית אמריקאית). ISSN 0027-8378. נבדק ב-2019-12-02.
- ^ BIOGRAPHY | Nolde Foundation Seebüll (באנגלית)
- ^ Lane, Mary M.,, Hitler's last hostages : looted art and the soul of the Third Reich, First edition, New York: PublicAffairs, 2019
- ^ Mary M. Lane, ‘Years of Struggle’ Revisited: Artist Emil Nolde’s Nazi Past Scrutinized in Exhibition in Berlin, ARTnews.com, 2019-09-12 (באנגלית)
- ^ William Cook, When bad people make great art, The Independent, 2018-02-23 (באנגלית)
- ^ Selz, Peter, 1919-, Emil Nolde, NY: The Museum of Modern Art, 1963
- ^ COLLECTION ONLINE: Emil Nolde. Guggenheim Museum
- ^ handprint : emil nolde, www.handprint.com
- ^ 1 2 CATHERINE HICKLEY, New Berlin exhibition exposes Emil Nolde’s Nazi ties, www.theartnewspaper.com, 10th April 2019
- ^ ק.אמנון, האכספרסיוניסטים, באתר jpress.org.il, מתוך על המשמר, 30/01/1959
- ^ רחל אנגל, כאשר הדגש היה על הבימוי, באתר jpress.org.il, מתוך מעריב, 08/10/1965