אי-ידיעת החוק אינה פוטרת

אי-ידיעת החוק אינה פוטרת (בלטינית: ignorantia juris non excusat; או: ignorantia legis neminem excusat) הוא עיקרון משפטי שלפיו אדם אינו יכול לחמוק מאחריות ומאשמה רק מפני שלא היה מודע לקיומו של החוק שהפר.

הסבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון מבוסס על חזקת ידיעת הדין, היינו על ההנחה כי באחריותו של האזרח להכיר בכוחות עצמו מה נחשב לעבירה פלילית. לולי הנחה זו, הייתה הבורות תירוץ עבור עבריינים המבקשים לחמוק מאחריות. לפיכך, החזקה בדין היא, שכל אדם מכיר את כל חובותיו על פי החוק. למרות שגם בעלי הכשרה משפטית משמעותית לא יכולים להכיר כל פרט בחוק, התפיסה של מערכות משפטיות היא כי זהו מחיר נדרש על מנת לשמור שעצימת עיניים לא תפעל לזכותם של פושעים. בנוסף, יש להניח שבמשטר משפטי בו חל עיקרון זה, אנשים העוסקים בתחום עם מחויבויות מיוחדות, ילמדו על החוקים הרלוונטיים למחויבות זו. העיקרון לא יכול לחול על חקיקה סודית. לכן הוא רלוונטי לחוק שהוכרז עליו כהלכה. בישראל הדרישה הבסיסית היא שהחוק יפורסם ב"רשומות".

מערכות משפט רבות אינן מכירות באי-ידיעת החוק כאחת מההגנות במשפט הפלילי, אלא רק כשיקול להקל על העבריין בגזר הדין.^[1]^[2] עם זאת, יש מצבים בהם מוכרת אי-ידיעת החוק כטענת הגנה.^[3] בישראל נקראת טענת הגנה זו טעות במצב משפטי. טענת הגנה זו עשויה להתקבל רק במקרים קיצוניים בהם המעבר על החוק היה כמעט בלתי נמנע.

בשונה מהגנה של טעות במצב משפטי, יכולה להיות לנאשם טענה אחרת כי לא היה מודע לפרט עובדתי שרק בהתקיימו מעשהו נחשב לעבירה. הגנה זו נקראת בישראל טעות במצב דברים והיא הגנה רווחת במערכות משפט רבות.

מקורות פילוסופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור לעיקרון, אם כי אינו רלוונטי במיוחד להקשר המודרני, ניתן למצוא אצל פילוסופים יוונים ורומים. בדיאלוג מינוס מחזק סוקרטס את עקרון משפט הטבע שלא ניתן לשינוי ולכן מחייב גם ללא ידיעה פורמלית שלו. הפילוסוף הרומי קיקרו תיאר את משפט הטבע כמחייב אוניברסלית:

יש חוק אמיתי, הגיון נכון, נעים לטבע, ידוע לכל בני האדם, קבוע ונצחי, הקורא לחובה לפי מצוותיו, מרתיע מהרע באיסורו. לא ניתן לסטות מהחוק הזה ללא אשמה. גם אין חוק אחד ברומא ואחר באתונה, דבר אחד עכשיו ואחר אחר כך; אבל אותו חוק, בלתי משתנה ונצחי, מחייב את כל גזעי האדם וכל הזמנים.

— קיקרו, על הרפובליקה

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת החוק הפלילי נקבעה בשנת 1936 על ידי ממשלת המנדט. סעיף 8 בה קבע: "אי-ידיעת החוק אינה משמשת הצטדקות לכל מעשה, או אי מעשה, אשר באופן אחר היו מהוים עברה, מלבד אם נאמר בפרוש שידיעת העברין את החק היא יסוד מיסודות העברה". בחוק העונשין, שהחליף בשנת 1977 את פקודת החוק הפלילי, עוסק בעיקרון זה סעיף 34יט הקובע את ההגנה טעות במצב משפטי: "לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר."